"הממשלה הזאת הוקמה ונפלה בפרשת קרח ועדתו" ציטט ינון מגל במהלך התוכנית 'הפטריוטים' השבוע. לאורך כל יום שני עסקו הרשתות החברתיות לא מעט בפרשת קרח ועדתו, הפרשה שבוודאי תעסקו בה לא מעט בשבת הזו. ניסיתי להיזכר, כחילוני גמור, מתי שמעתי על סיפור קרח ועדתו, כי גם הפרשה הזו כמו הרבה אחרות, לא מגיעה אל חומר הלימוד של עגלות ריקות שכמוני, עוד לפני שבנט הושווה לקרח הוא שימש בתפקיד שר החינוך תחת קמפיין 'ההדתה' הנבזי, ורק ברגע האחרון לא הצליח להכניס לתוכנית הלימודים של ילדים רכים את הסיפור החמקמק הזה.
ואז נזכרתי: זו הייתה ארוחת שישי לפני כמה שנים שבה אבא של חבר טוב, אשר פרץ ז"ל, זעם על מהלך שהשמאל עשה במדינה, או מהלך שחלקים בימין קראו תיגר על מנהיגות נתניהו. אני זוכר מכמה שהיה נסער שמדובר באירוע דרמטי והשווה אותו לקרח ועדתו. כמו תמיד כשעולים נושאים ודמויות מהתורה ואין לי הרבה מושג מה הסיפור סביבם, זייפתי תחושה שהסיפור מוכר לי וגם לי מזכיר את קורח ועדתו, אבל השולחן עלה עליי די במהרה ושאל: "אתה לא מכיר את הסיפור?" אחרי שמילאו את העגלה שלי בפרטי האירוע, הגיעה תגובה מאחד הילדים של אשר: "ובסוף האדמה תפער את פיה וכולם יפלו פנימה!". אשר עצמו אישר ואמר: "מה אתם חושבים? אלוקים רואה הכול!" אבל הראש שלי כבר היה במקום אחר, הבנתי שמדובר בסיפור תנ"כי שאני באמת לא מכיר. איך פספסתי סיפור שבו מישהו קורא תיגר על מנהיג ויש לו קהל, ומסיבה כלשהי האדמה פוערת את פיה והוא ומשפחתו נופלים פנימה? התיאור הגרפי הזה (אצלנו בתעשיית הטלוויזיה קוראים לזה 'אסון תנ"כי') היה חייב להיות משהו שאני מכיר אחרי כל כך הרבה שנים! כמו תיבת נוח, כמו פתיחת ים סוף לשניים, כמו עקידת יצחק - מדובר ממש בסצנה מתוך סרט!
אני מאמין שמי שקורא את טור הדעה הזה כבר עשה את ההשוואה, כשבאופן סמלי מתרחשת בשבוע של פרשה זו, אבל רק נזכיר את הבסיס להשוואה: פרשת קרח מציגה מחלוקת שאינה לשם שמים שנובעת מכל מיני סיבות אישיות. קורח עורר מחלוקת כנגד משה מחמת רצונו להתמנות לתפקיד הנהגתי, שהתוצאה שלה היא: "הרי שאין סופה להתקיים". סופה של הממשלה הזו הגיע, ועוד נראה מבין רוקמי המהלך מימין מי ייפול אל הבור הפוליטי באדמה. אבל ההשוואה לפרשת קרח לא מדויקת כי בסוף היא התקיימה למשך שנה, ההשוואה חוטאת גם למהות האמיתית של המעשה של בנט ושל חבריו כי אומנם הרצון להגיע אל כיסא ראש הממשלה מזכיר גם את המניע של קורח, אבל הזעם כנגדו נבע מכך שהם לא רק קראו תיגר על מנהיגות מנהיג המחנה שאליו הם השתייכו, אלא על הדרך שבה זה נעשה. אם הם היו יוצרים מחלוקת פוליטית ומקבלים את תמיכת הציבור לקרוא תיגר על המנהיגות, רמות הכעס היו פחותות. הכעס הוא על יצירת מחלוקת עם המנהיג, וברגע המתאים לכיבוש הכיסא - הפרה של בסיס כל הבטחה במחלוקת ובגידה באמון שניתן לאותו קורא תיגר. רבות דובר על המהלך שעשו בנט וחברי ימינה, כנראה שאת המצב שבנט וחלקם מסכימים להיתמך על ידי המפלגות הישמעאליות אפילו האדמה כבר לא יכלה לסבול. נדמה שחיפוש מדוקדק בפרשות השבוע לא יגלה סיפור מדויק שניתן להשוות אותו אל המעשה שהסתיים לו השבוע: קורא תיגר על המנהיג והעם מגלה כי הוביל אותם בכחש אל רצונו לכבוש את עמדת המנהיגות הגבוהה ביותר.
נפתלי בנט כבר השווה את עצמו אל דוד המלך, לא בטוח שבשבוע כזה היה רוצה שנעשה את ההשוואה למלך ישראל.