הרצון העז לחזור לשגרה, לחזור למוכר והרגיל, הינו רצון אנושי טבעי שקיים בנו ובאנושות כולה. אך באמת, חיינו הם כקו ארוך עם נקודות זמן של הזדמנויות שונות. חלק מהנקודות צפויות מראש, כגון ימי חג ומועד, שבתות, יום הולדת, יום נישואים וכד'. זמנים אלו מהווים לנו מעין תחנות בדרכנו – חיינו, אנו נעצרים ויש לנו כעת הזדמנות, לחשוב מה הלאה. מה לקחנו מהדרך שעד עתה, מה יש לשפר ולהתקדם. יש גם בקו החיים שלנו נקודות בלתי צפויות, תחנות שבחלקן שמחות כחתונה, לידה או סתם מסיבת הפתעה. אך יש גם תחנות קשות יותר של פיגוע, מלחמה, נפילה כלכלית, פיטורים מעבודה, מחלה, פטירה. גם תחנות אלו הם סוג של עצירה להתבוננות על המשך הדרך.
בפרשתנו אנו נפגשים עם סוג של תחנה בחיינו, תחנה משמחת של לידה. אך תמוה מאוד שהתורה מצווה על יולדת דינים של טומאה ואף הבאת קרבן, הרי היולדת נמצאת כעת בחוויה רוחנית ורגשית מדהימה של הופעת חיים חדשה לעולם, מדוע עליה לנהוג דינים אלו ואף להביא קרבן?
כך למדתי מדברי ידידי היקר, איש החינוך הרב שמואל שפירא שליט"א, ראש ישיבת אילת: 'בדרך כלל האדם – גם לאחר אירועים גדולים ומכוננים – חוזר לרגיל ולמוכר. מצד אחד, יש לאדם רצון גדול להתחדש, אולם מול רצון זה מושכת אותו הנוחות הגלומה במוכר וברגיל. בהתמודדות כזו נמצאת גם היולדת, שזכתה להיות שותפה בהתחדשות אדירה, בהולדת חיים חדשים, אולם בסופה נוח לה, כמו כל אדם, לחזור למוכר ולרגיל'.
בגלל הרצון לחזור לשגרה, הנטיה לוותר על עליית המדרגה שבתחנות המיוחדות של קו החיים שלנו, יש בה החטאה להזדמנות, יש בה ויתור. לכן כל חסרון הוא מעין טומאה ולכן היולדת מצווה להקריב קרבן בכדי להתקרב מחדש, לקחת את גודל השעה ולהופיע אותה בעולם.
בימים אלו של תימהון ושאלות ציבוריות נוקבות יש כנראה משהו שיכול לקדם אותנו בתחנה המיוחדת בתהליך גאולתנו שעלינו לקחת לעצמנו, לחיינו ולעתידנו.
תפריט
