"בואי ניקח לעצמנו נשימה עמוקה ונאפשר לעצמנו רגע לחלום. איפה את רואה את עצמך בעוד כמה שנים?" שאלתי את הנערה שיושבת מולי. "תנסי לראות רחוק בית, משפחה, עיסוק. מי יהיה בעלך".
"אני לא יודעת מי זה, אבל הוא יהיה צדיק", היא אמרה, "את בטח תצחקי עליי, אבל אני רוצה לבנות בית נאמן, לחנך את הילדים שיהיו לי לתורה ומצוות". "אני לא צוחקת", אמרתי לה, "אני מאמינה בך. ראיתי בנות במצבים קשים יותר משלך שעשו דרך ארוכה חזרה. אני יודעת שזה אפשרי". "ההורים שלי לעולם לא יסלחו לי על מה שעשיתי", היא אמרה. עניתי: "להורים קשה לראות את הילדה האהובה שלהם מתרחקת, אבל אם הקב"ה סולח לנו, מי אנחנו כהורים שלא נסלח?"
לאחר כמה ימים התקשרה אליי אימא שלה ואמרה: "היא סיפרה לי על החלום שלה. התאפקתי שלא לצחוק. חשבתי על זה כמה ימים והחלטתי שזה לא תלוי רק בה אלא גם בנו. אם אנחנו ההורים שלה נאמין בה בלב שלם שהיא מסוגלת לעשות תשובה, להתרומם מהמקום שבו היא נמצאת, היא תצליח".
אכן, האמונה נבחנת דווקא ברגעים הקשים, וברגעים אלו אנו נדרשים לראות את התמונה כולה, את כל החלקים שיש בילד שלנו. להורים יש יכולת לראות למרחוק, להאמין בטוב שיש בילד ולהתוות דרך לשביל הזהב, לסייע לילד לגלות את הכוחות הטמונים בו ולעשות שינוי.
"אני ישנה וליבי ער" – שני כוחות מנוגדים פועלים בנו, הגוף והנשמה. הגוף יורד למטה, לעפר, והנשמה שואפת להתחבר למעלה, למקור עליון. גם כשאדם ישן הנשמה ערה ושואפת להתחבר למעלה. דווקא בגיל ההתבגרות יש מתח בין הרצון לשקוע לבין השאיפה להתעלות מעלה, והמטרה שלנו ההורים היא להיות במקום של "פתחי לי אחותי".
לנו ההורים יש יכולת לסדוק ולפתוח פתח קטן בשריון שהמתבגרים עוטים על עצמם, לסייע להם להבין שהאוצר אינו מתחת לגשר אלא בעצמם. להתעלם מרעשי הרקע ולהאזין לקול הפנימי של הילד בהרבה אמון ואהבה ולעזור לו לגלות את הנקודה האלוקית שבתוכו, לתת לנשמה להתגלות. פתחו לי כחודו של מחט, והקב"ה יפתח לנו פתח כפתחו של אולם.
