פסח, חג החירות, נעשה השנה חג מורכב, שונה ולא מוכר. ליל הסדר הפך להסגר, מעצר בית ובידוד. נגיף קטן עצר עולם גדול.
האיום של המגפה מלחיץ ומלווה בפחדים וחששות. השנה לא נחגוג עם המשפחה המורחבת לא עוד "כל דכפין ייתי ויכול". המתכונת מצומצמת, המציאות משתנה והכול עצר מלכת. האיזון מופר. נגיף קטן גורם נזק גדול, משהו חדש ולא מוכר. אנו חוגגים את יציאת מצרים ומרגישים במדבר.
זה מחזיר אותנו לחג הפסח שחגג עם ישראל בזמנים קשים ובתקופות קשות שהיו לאורך הגלות.
ועולה השאלה: אילו משאבים היו להם להתמודד עם אסונות קשים? איך בתוך הקושי הם קיימו את החג בחירוף נפש וגם כשהיו בבית האסורים הרגישו בני חורין?
כעם שעבר הרבה משברים אנו מכירים בעובדה שלמשבר יש תכלית. הוא קשה וכואב כמו צירי לידה, אך בסוף משהו חדש נולד ומתרקם לנגד עינינו. משהו שאינו מוכר ואינו ידוע, ואנו רק מקווים ומאמינים שכל מה שה' עושה הכול לטובה ומחכים לגאולה השלמה.
האמונה בה' והאמונה בכוחות שלנו נותנות כוח לנו להתמודד עם האתגרים, ולכן חשוב בעיקר להתחזק באמונה. אמונה בעצמנו, בכוחות שלנו להתמודד ולצלוח את המשבר בגבורה.
המציאות החדשה, הגזרה להתבודד ולהתנתק מהעולם החיצוני, מובילה אותנו ליצור משהו חדש ולצאת למסע לגילוי עצמי. ההתכנסות בעצמנו עם המשפחה הקרובה מכניסה אותנו למרחב הפנימי שמרחיב את הנפש ומביא לגילוי של כוחות ויכולות שלא הכרנו עד כה. המצב החדש מכריח אותנו להתארגן אחרת עם מה שמתרחש בקרבנו, עם התפיסות, עם הכללים שהחזיקו את השגרה שלנו.
השינוי באורחות החיים, המעבר החד, מביא עימו טלטלה רגשית המציפה מחשבות, זיכרונות וגעגועים וגם דאגות בנוגע לעתיד. הדאגה אינה יוצרת מציאות חדשה, היא רק מעצימה את הסבל. התחושה של אי-סדר ותוהו תוביל אותנו לעשות בדק בית פנימי: זה הזמן לחזור הביתה ולשאוב כוחות מהמקום החשוב ביותר: מעצמנו, מהקרובים לנו ומהבית שלנו. לפתח מודעות עצמית ולהקשיב למתרחש בתוכנו, לשתף את הקרובים שלנו ברגשות ובתחושות שלנו, לפתח תקשורת מקרבת, להכיר מקרוב את עצמנו ואת היקרים לנו.
להגיע לפסח בבית נקי ובלב נקי. לצאת ממצרים ולהגיע לירושלים.
