הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת גבורת מרדכי, ר״מ בישיבת רמת גן, הוציא לאחרונה את ספרו החדש "קורא לדגל – הראי"ה קוק ודגל ירושלים, האלטרנטיבה הנשכחת לתנועה הציונית" על חזונו של הרב קוק לגבי המדינה. “הספר עוסק בפרשיה קצת נשכחת, למרות חשיבותה הדרמטית להתנהלות המדינה ובמיוחד הציבור הדתי-לאומי. כותרת המשנה שלו מבטאת זאת: ‘האלטרנטיבה הנשכחת לתנועה הציונית׳״, אומר הרב. “במשך השנים למדתי ולימדתי את האגרות העוסקות בתנועת דגל ירושלים, שבהן תוכן רב ודרכי התנהלות מרתקים. בנוסף, אספתי הרבה חומר מחקרי וארכיוני, עד שהפך לספר״.
חיבורו לרב קוק נעשה כשאר נחשף לכתבי הראי״ה עוד בנערותו. “התכנים המרוממים, השפה העשירה, החדירה לעומקה של תורה והצבת המטרות העליונות של היחיד ושל עם ישראל והאנושות באופן הכי בהיר ונשגב – ממלאים את הנשמה, את השכל ואת הלב, ומושכים כל העת קדימה ולמעלה״, אומר הרב. “זכיתי עוד ללמוד תורה מפיו של בנו וממשיכו – הרצי״ה זצ״ל – שיצר קשר חי לאביו. מה שהטביע את חותמו עליי, וממשיך להשפיע עד היום. בשיעור א׳ הודרכנו ללמוד אגרות-ראי״ה, ובהקדמה כתב הרצי״ה, שמטרתו של הספר היא לשמש תלמיד-חכם בהכרת דרכו בחיים ולא רק ללמוד את תורתו העיונית. ניסחתי את זה פעם במילים “ספר ‘אורות׳ הוא לא תכנית עבודה״. האגרות היוו את התשתית למחקר שלי במשך שנים רבות על אודות התנועה הזו. החוויה האישית שעברתי הייתה לא פחות ממטלטלת, לחוות את ההתנהלות של הראי״ה במצבים מורכבים במיוחד. כך זכיתי להתחבר גם לפן הזה של הראי״ה.
איזה חידוש חשוב מצאת במחקר שלך?
“תמיד למדו אותנו שאמנם היו הרבנים קלישר וגוטמכר, אבל הם רק “מבשרי הציונות״, שהיא העיקר. הראי״ה “הפך לנו את הראש״, והגדיר דווקא את הרבנים גוטמכר וקלישר כמי שהיו עצם הציונות, המושתתת על הקודש. אדרבא, את התנועה הציונית-חילונית הוא ראה כמי שלקחה רק חלק מהמכלול הגדול והתמקדה בו, כשהיא זונחת ואף מזלזלת בחלק המהותי של שיבת ציון – תחיית הקודש. הוא אפילו התבטא בחריפות פעמים רבות נגד תופעה זו. הקמת תנועת ‘דגל ירושלים׳ הייתה קריאה לשוב אל המקור, לתחיית הקדש״.
מוזר לומר שהרב קוק ביקר את הציונים החילוניים, הרי הוא אומר שהנפש של החלוצים יותר מתוקנת מהנפש של שומרי המצוות?
“נכון, ובאותו מקום הוא כותב שהרוח שלהם מקולקלת, ואפילו קורא להם “פושעים״. גם זו תובנה חשובה המופיעה בספר. שנים רבות התמקדנו בחידוש הגדול בסנגוריה על מי שאינם שומרי תורה ומצוות ולעתים אפילו נלחמים בה. הלכנו בזה בעקבותיו של הראי״ה, אוהב ישראל שאין כמותו, אך זנחנו צדדים אחרים שהוא עצמו נקט בהם תוך ראיה מפוכחת ועמוקה של המורכבות. מה שגרם לנו לפעמים “להכשיר״ גם תופעות שליליות מתוך מגמה זו״.
אז היכן הסנגוריה?
“על זה בדיוק כתבתי פרק בפני עצמו, קראתי לו “בין סנגוריה משתקת לסנגוריה מקדמת״. קשה להסביר באופן מקוצר, אבל הנקודה העקרונית היא שהסנגוריה לא מתעלמת מהחסרונות, אלא חושפת את הצדדים החיוביים, ואותם היא מקדמת כדי להתגבר על אותם חסרונות ולתקן אותם, בשונה מהסבורים שהיא מתעלמת מהצדדים השליליים, ובעצם משתקת את האפשרות להתקדם. הרי אם רואים רק טוב – לא צריך לשנות דבר״.
מה היה חסר לראי״ה בתנועה הציונית או במזרחי? למה להתפצל?
“הוא דווקא ניסה בהתחלה להתקדם בתוך התנועה הציונית ולהשפיע מבפנים במשך למעלה מעשור, אבל הערכת מצב מפוכחת הובילה אותו למסקנה שאי אפשר להתקדם, כי הגדרת המטרה הראשית תמיד תכבול וזו אינה מטרת הקודש. אז הקים את ‘דגל ירושלים׳ ועדיין רצה והתאמץ לחיות בשלום עם כולם, כולל אגודת ישראל! אבל לא כולם הבינו אותו…״.
לשאלה מדוע התנועה לא צלחה, עונה הרב כי “התנועה הזו פתחה – החל משנת תרע״ח (1918) שבה הוקמה – סניפים רבים באירופה בארה״ב ובירושלים. היא הותקפה קשות בידי שלושה כוחות חזקים: התנועה הציונית, המזרחי, ואגודת ישראל. לא באמת כוחות… מצד שני, לא מדויק שהיא לא הצליחה. לא רבים יודעים שהקמת הרבנות הראשית וישיבת מרכז הרב, וגם פרסום כתביו של הראי״ה – היו חלק מהמטרות של התנועה הזו, והתממשו. נכון הוא שהמטרות החשובות והמהפכניות – לרתום את כל שומרי המצוות לעליה ארצה ולהיות הכוח המוביל – לא התממשו״.
הייתה לך גם מטרה מעשית בפרסום הספר או שזה רק עיוני-מחקרי?
“קודם כל גם עיון ומחקר הם חשובים, עליהם נבנים הרבה עניינים מעשיים במוקדם או במאוחר. בנושא זה, מטרת הספר היא ממש מעשית ועכשווית, לכן קראתי לו בלשון הווה – “קורא לדגל״. כלומר, הראי״ה עדיין עומד וקורא לדגל את מי שמוכן להירתם למשימה קדושה וקיומית זו. הספר בעצם יוצר תעודת זהות של הציונות הדתית ההולכת בדרכו של הראי״ה. כשנגדיר כך את תעודת הזהות שלנו – גם המעשה יבוא בעקבותיה.
“לא רבים יודעים כי ה׳טריגר׳ שגרם לראי״ה לצאת ולהכריז על הקמת תנועת דגל ירושלים הוא משא ומתן שניהל עם ויצמן וסוקולוב, להקמת ישיבה ביבנה מקום מושבה של הסנהדרין בימי ריב״ז, על מנת להמחיש בפועל כי שיבת ציון הנוכחית קושרת עצמה להיסטוריה הרוחנית שלנו. מדהים לראות שחודש בלבד לאחר הצהר בלפור, כשהציונות המדינית חוגגת את הצלחתה הכבירה, הוא כתב להם: "אני רואה שהכרח גדול הוא לקדש את תנועת התחייה, להודיע באופן רשמי לעם וכל ישראל את קדושת האמונה בה, ואת התגלות קץ המגולה בתחילת צמיחתו… כדי שינהר הגוי כולו בהמוניו לארץ ישראל בהתלהבות קודש". הם התחמקו בנימוס, וליבו של הראי״ה נחמץ, כפי שתיאר בעצמו: "הזהרתי את העסקנים הראשיים של הציונות אז, את ויצמן ואת סוקולוב, בלונדון: הזהרו שלא תכבה לִיבַּת הקודש של תנועת התחיה הלאומית שלנו, העומדת כעת להתקשר עם גאולת העם והארץ, בצורה מעשית גדולה וממלכתית. ולצערי לא היו אזנים קשובות אז, ומיד הרגשתי בחוסר דם החיים דם הנפש שבמפעל כביר ונורא זה. אז יצאתי ודברתי אל העם".
מהו חזון הרב קוק על המדינה?
“את הלאומיות שלנו הוא ראה אחרת לגמרי מהציונות החילונית ששאיפתה לדאוג לעם ישראל, אם בסגנון “מקלט בטוח״ או “מקום תחת השמש״ ולא יותר מזה. לכן, גם החזון הוא לא רק נורמליות או בטחון. החזון הוא שמדינת ישראל תהיה מיוסדת על התורה, שתהיה אור לגוים, במובן שעליו דיבר ישעיהו הנביא:
“כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים״. הגדרתי זאת “ציונות של מקדש״, שזה גם שם הפרק המרכזי ביותר בספר. מין אוקסימורון שכזה, “לאומיות קוסמופוליטית״, או בלשון ריה״ל: “ישראל באומות לב באברים״. לא סטארט-אפ ניישן או כל כינוי אחר, גם אם הם מחמיאים״.
מה הרב קוק היה חושב על המדינה שלנו כיום?
“אוכל לומר רק מה אני מבין מתוך תורתו. למיטב הכרתי הוא היה שמח מאוד מאוד בחלקים הטובים שלה, ולוחם באומץ ועצמה רבים נגד החלקים הרעים או החלקים החסרים״.
מה צריך עוד לעשות כדי להגיע לחזון הגדול?
"קודם כל לבנות בתוכנו את הגישה הנכונה לעם ישראל ולמדינה. הקודש צריך להוסיף הרבה מאוד אומץ, ולחתור למנהיגות והובלה. הראי"ה היה אמיץ מאוד, ולחם לעיתים לבד "נגד כל העולם", כמו בפרשת הכותל, פרשת סטבסקי ועוד. באותו זמן שקיים את "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" הוא קיים גם את "הוי עז כנמר". זה לא סותר. צריך ללכת בדרכו".
