זהו. חופשת הקיץ הסתיימה, ופנינו לשנת לימודים חדשה. אם אתם באלה שכבר השתעממו ושמחים לחזור לספסל הלימודים (גם אם לא תמיד מודים בכך), או באלה שממש מתקשים להיפרד מימי החופש, אני בטוחה שכולכם רוצים להמשיך ליהנות מסיפורים מעניינים במדור הזה.
לילי הורביץ העשירה אותנו בשנה החולפת בתיאוריה היפים על 'סבא כותל', הרב גץ זצ"ל, ובהזדמנות זאת כולנו מודים לה. שנת הלימודים הבאה תלווה אתכם בסיפורים על אבי, הרב משה צבי נריה זצ"ל, "רב שהוא אבא" לא רק שלי אלא של אלפים בני דור הכיפות הסרוגות, ועל אימי היקרה, הרבנית רחל ע"ה, שהשנה נבחרו לדמויות המופת בחמ"ד.
זה די מאתגר, כי אבא שלי היה גם תלמיד חכם גדול, גם מחנך חשוב, גם מייסד וראש ישיבות בני עקיבא וגם חבר כנסת ועוד ועוד, ואימא שלי גם היא הייתה אשת חינוך ורבת חסד ופעילת ציבור ועוד… בהחלט מורכב. אבל בעז"ה נתגבר, ודרך סיפור השבוע נכיר את דמותם המגוונת.

לכל אחד מכם לימוד בבית ספר הוא אך טבעי ומובן מאליו (גם אם לא תמיד חביב), ולא עולה על הדעת שתיתכן מציאות אחרת. אך בילדותו של אבא היה המצב שונה לחלוטין.

אבא שלי נולד לפני 106 שנים (בשנת תער"ג) לאביו הרב פתחיה מנקין ולאימו הרבנית רחל, ברוסיה הסובייטית (לא חבר העמים של היום). השלטונות הקומוניסטיים אסרו לקיים אורח חיים דתי ורדפו כל מי שלא נשמע להם. ה'חדרים' נסגרו וילדי ישראל נאלצו ללמוד בחול ובשבת בבתי ספר כלליים. 
סבא הרב פתחיה רצה שילדיו ילמדו תורה, ישמרו שבת ויקיימו מצוות, ולכן הם לא הלכו לבתי הספר האלה. הוא החליט ללמד אותם בעצמו והיה המורה שלהם לחומש, למשניות ולגמרא (לא כל אחד היה מתלהב מרעיון שאביו יהיה מורה שלו, אך נראה שבמשפחת מנקין זה דווקא היה מוצלח). הוא חזר והזהיר תמיד: "עד עשרים שנה חייב אדם ללמוד כדי לא להיות עם הארץ". להשלמת לימודי רוסית, חשבון והיסטוריה שכרו בעבור הילדים מורה פרטית. 
אבא, משה צבי הצעיר, אהב מאוד את הלימוד והצטיין בו. הוא גילה עניין וסקרנות בכל נושא (תולעת ספרים), וסבא שמח והכיר בו שנועד לגדולות. 
אשריכם, ילדי ישראל חביבים, שאתם זוכים ללמוד מקצועות רבים וחשובים בבתי ספר דתיים במדינת ישראל.
ונראה שאבא בילדותו היה מתקנא בכם…