שאלה:
שוכר סיכם עם המשכיר שיקנה חפץ לדירה והמשכיר יחזיר לו את הכסף .
בפועל המשכיר עיגל את הסכום כלפי מעלה.
האם יש כאן חשש ריבית?
או אולי זה בגדר 'דמי טרחה' ?
תשובה:
ישנו דין שנקרא "רבית מוקדמת" ו"רבית מאוחרת". מקור הדין בגמרא ב"מ עה, שאסור להקדים ולאחר את הרבית. כלומר שלמרות שלא קוצצים בשעת ההלואה את הריבית, אלא שהלווה נותן כעין מתנה למלווה לפני ההלוואה, או שנותן לו מתנה בשעת הפירעון או לאחר הפירעון זה נחשב לרבית מאוחרת או מוקדמת שאסרוה חכמים.
הטור (יו"ד סימן קס) פוסק על פי הרא"ש, שאסור בריבית מוקדמת דווקא אם מפרש הלווה שנותן לו מתנה בשביל שילווה לו בעתיד. או שמדובר במתנה מרובה, שמסתמא נחשב כאילו פירש לו. הרמ"א מביא את דבריו שם (סימן קס סעיף ו), אך השו"ע השמיטם, ויש לדון בדעתו.
השו"ע שם בסעיף ד פוסק שאם הלווה מוסיף יותר מדעתו בשעת פירעון, אף אם אינו מפרש שנותן לו לשם ריבית הדבר אסור. הרמ"א שם מגיה שאם עושה בדרך מכר מותר באופן זה. אמנם נידון שאלתינו הוא כמו הלוואה, שבעצם השוכר הלווה למשכיר, והמשכיר פורע לאחר מכן.
הנו"כ שם דנים ביחס שבין שני הסעיפים, והאם אסור אף בסתמא או רק אם מפרש או שנותן סכום גבוה.
הט"ז (סק ג) מחלק, שאם נותן קודם להלוואה אסור דווקא אם מפרש, ובסעיף ד מדובר שנתן בשעת פירעון, ולכן זה חמור יותר, ואסור אף בסתמא.
ומחלק עוד שהדבר תלוי בדעת הלווה, ותלוי בכוונתו, האם עושה מחמת ההלואה, ורוצה לומר שגם לרמב"ם אסור דווקא אם הלווה מכוום לריבית.
והש"ך שם (סק י) גם מביא את החילוק בין שעת פרעון לזמן אחר. ומביא חילוקים נוספים שכתב הבית יוסף. שאם עבר זמן רב מהפירעון אין לחוש.
ובסתם, אם פירש אפילו מועטת אסור.
ומביא חילוק נוסף, שאם לא היה רגיל מקודם לתת לו מתנות, שאסור אפילו בסתם.
ומסכם הש"ך :" ונראה לי שהכל לפי הענין, ולפי מה שניכר בדעת משלח, ועפ"ז יש לומר דלא פליגי הפוסקים".
על פי סיכומו של הש"ך נראה שצריך להפעיל שיקול דעת בכל מקרה לגופו.
יש להעיר, שאם מראש אומר המשכיר לשוכר שישלם לו שכר טרחה בעבור טרחתו לקנות את המוצר, שוודאי שמסתבר להתיר, מכיון שמקובל לשלם שכר טרחה עבור דבר כזה, ולכן ברור שאין בכך חשש ריבית. שברור שהמלווה יכול לגבות מהלווה הוצאות נלוות שאינן קשורות לעצם ההלואה.
אמנם, כאשר לא פרשו שמרובר בדמי טרחה יש לדון עדיין. בספר מלוה ה' (א עמוד קט) מוכיח שאם הלווה אומר בפירוש שנותן את המתנה מפני שאוהבו ולא מפני ההלוואה שהדבר מותר. וסומכים עליו שבאמת זו כוונתו, ואין כוונתו לריבית, שיש לו חזקת כשרות.
לענ"ד יש סברא נוספת להקל במקרה שהלווה נותן סכום עגול במזומן, כי לא נעים לו ולא רוצה לטרוח ולהשיג כסף קטן, שברור שלא עושה מחמת ריבית ואין לא כל כוונת ריבית.
למעשה, מוטב שיאמר בפירוש שנותן לו כשכר טירחה, ואז אין כל חשש בדבר. או שיאמר שנותן לו מפני שאוהבו ולא מחמת ההלואה.
במקרה זה גם מסתמא הדעת נוטה להתיר, שהתוספת תלויה בטרחה ולא מחמת המתנת מעות וכיו"ב. ועל פי סברת הש"ך הנ"ל, שהכל לפי הענין.
ולכן, עיקר הדין להקל וטוב לומר במפורש שזה על הטרחה וכו'. בהצלחה
