השבוע גיליתי שיש לי חברה שאין לה פייסבוק, הייתי קצת מופתעת לרגע שיש אנשים שחיים סביבי ולא מחוברים לרשת. "אני שמחה להסתתר בפינה החמה שלי ולא לשמוע על כל אלו שטסו לחו"ל וקנו סלון חדש וטיילו בחרמון ואכלו סטייק ודגו דגים בים. אני גם שמחה שאני לא רואה את כל הזוגות האלה שנראים כאילו יצאו הרגע מהז'ורנאל והחיים שלהם רק תותים וקצפת. ובינינו", היא הוסיפה, "הרי מגיל אפס לימדו אותנו שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. אז אני לא באמת מפסידה הרבה. נכון שלפעמים אני מפספסת איזה פוסט נחמד שאת כותבת, אבל איזה מזל שיש מי שיספר לי מה כתבת". היא גם דאגה להחמיא לי.
אז האמת היא שהיא לא באמת גילתה לי את אמריקה, אבל השיחה הזאת שלנו גרמה לי להרהר קצת על החיים על מה שאנחנו משתפים, על מה שאנחנו חושבים על השיתופים של אחרים ועל כמה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל אחרים וגם על הרשת החברתית שלפעמים יכולה להיות כלי מכיל ועוזר והיא לא רק פרסומת לחיים.
ישבתי יום אחד בחוף הים ליד אישה זרה שנראתה כל כך יפה וזוהרת ושמחה. היא זיהתה משהו עצוב במבט שלי והתעניינה אם תוכל לעזור. כשלא שיתפתי היא התחילה לספר לי על הבן שלה בן ה-40 שמגיל 11 סובל מסכיזופרניה, ועל בת ה-42 שלה שלא התחתנה ועל הבעל שעזב אותה ברוסיה עם שני ילדים בלי כסף. "אבל לאחרונה החלמתי מסרטן", היא סיכמה, "ותסתכלי עלי, לא רואים עלי כלום, אני תמיד מחייכת, אז תחייכי בבקשה", היא ביקשה, וישבנו יחד לקפה ודיברנו על החיים והתחבקנו למרות הקורונה ולמרות שלפני רגע היינו ממש זרות וחיזקנו אחת את השנייה בזכות השיתוף.
הטור הזה הוא לא בעד או נגד פייסבוק, הוא גם לא בא להגיד מה נכון לפרסם או לשתף ואם הכל שקר או אמת. אני משתפת אתכם, קוראיי, במשהו שלמדתי השבוע. לפעמים השיתוף חשוב ועוזר. לא תמיד זה רק איפה היינו ומה עשינו למרות שמנסיון גם זה נחמד ומעלה את המורל העצמי ולפעמים נותן גם השראה לאחרים. השיתוף הוא כלי מרפא והעובדה שיש מקום שמאפשר לשתף על קושי על כאב וגם על חוויה טובה, ומישהו, מקשיב, ואומר איזו מילה טובה, או הזדהות ונותן חיבוק אמיתי או וירטואלי. לפעמים, זה יכול לחולל פלאים.