לא היו הרבה אנשים בתחנת האוטובוס. הוא כנראה קלט אותי קודם ומבטו הבזיק לעברי. התיישבתי בספסל תוך שאני מגניבה מבטים. נראה בחור טוב, מעניין אם הוא פנוי.
עלינו על האוטובוס יחד עם שאר הממתינים ואני פתחתי את הסידור כדי להתפלל. לפני שהתחלתי בשיח המוכר עם הקב”ה, במילים העתיקות שמבין דפי הסידור, פתחתי את פי לשיח משלי, במילותיי האישיות: “הקב”ה, אני לא יודעת אם זה שייך. הוא נראה בחור טוב, אבל לפי הלבוש שלו נראה שאנחנו לא מגיעים בדיוק מאותו רקע דתי. הוא מוצא חן בעיניי. אם אנחנו צריכים לדבר – אז בבקשה תגרום לי לפנות אליו. או שהוא ייפנה אליי. ואם לא – אז פשוט אל תיתן לי או לו את האומץ הנדרש. בבקשה”.
ואז נפניתי לתפילה המוכרת, כשמדי פעם אני מציצה לעבר מקום מושבו. הנסיעה הייתה ארוכה ובשלב מסוים ההתלבטות כבר לא געשה בתוכי.
מעבר לעניין הרקע השונה של שנינו, היה גם את עניין היוזמה. אני לא נכנסת להגדרות של פמיניזם או תבניות מסורתיות. יש שיאמרו שאני כזו ויש שיאמרו שאני כזו. זה לא משנה באמת, כי בכל רגע אנו גדלים ומשתנים, ואיתנו – גם העולם הסובב אותנו. בכל אופן, מעולם לפני לא התחלתי “בלייב” עם מישהו שנראה לי. ופתאום, מעבר לשאלה של “האם דווקא הבחור צריך להתחיל עם הבחורה”, עלה עניין האומץ. יש לי מספיק אומץ לפנות אליו?
ירדנו שנינו באותה התחנה, והפוך מהרגלי, צעדתי באיטיות שהייתה מרשימה כל צב מצוי. הוא גם הלך לאט, נראה שגם מתלבט. בשלב מסוים הוא התקדם בקצב שלי, ממש במקביל אליי. המשכתי כך עוד כמה פסיעות ואז נשמתי עמוק ופניתי אליו: “אפשר לשאול אותך משהו?”
***
בסרטים נראה שהגיבורים נולדו עם מנת אומץ – או שיש לך את זה, או שלא. כנראה שאני לא גיבורה מהסרטים כי לא תמיד הייתי אמיצה, זו תכונה שהתפתחה אצלי עם השנים. השטף ומרוצת החיים הכריחו אותי להיות כזו. מאז, כל כמה זמן, הקב”ה שולח לי “תזכורות אומץ” ובודק אם אני עומדת בהן.
ברור, יהיו כאלו שיגידו, “להתחיל עם בחור? זה ממש לא אומץ”. אולי הם צודקים, אבל אני בוחנת את האומץ שלי מול עצמי. ובשבילי המעשה הזה היה מרשים. מרשים מאד אפילו.
לפני שנתיים, גם המתנתי בתחנת אוטובוס וגם היה שם מישהו שמצא חן בעיניי, וכנראה שגם אני בעיניו. שנינו החלפנו מבטים, אבל לא מעבר. הזמן עבר עבר ואז פשוט הגיע האוטובוס שלו והוא נעלם.
ואיך שהאוטובוס שלו חלף על פניי, קלטתי בפנים את התחושה הזו. התחושה הכל כך לא נעימה הזו. תחושת האכזבה. לא הבנתי למה לא עשיתי משהו, הרי אין לי שום דרך לברר מי זה היה, וכל הסיפור היה מבחינת “One way ticket” לאוטובוס, וגם לבחור.
אולי הסיפור הזה שהדהד בראשי עם תחושת ההחמצה גרם לי לחוש אותו היום שיש בי אומץ.
***
“אפשר לשאול אותך משהו?”
הוא הפנה אליי את מבטו, אולי לא מאד מופתע. “כן?”
חייכתי אליו מבעד למסכה, “אני קצת מתפדחת, אבל ראיתי אותך מקודם בתחנה ו… רציתי לדעת אם אתה פנוי”.
בום. ככה. לא מתנצל, לא מתבלבל, לא מתפלסף או מתחכם כדי לבדוק אם השטח פנוי. פשוט.
הוא הנהן, “אני פנוי, אבל…” מבטו חיפש את המילים. “אני חושב שאנחנו סגנונות שונים וזה לא ילך”.
חייכתי שוב. “בהצלחה”, איחלתי לו, ואז נראה שהוא פשוט תפס את רגליו והסתלק במהירות מהמקום. אני, לעומתו, המשכתי ללכת באותה האיטיות שלא אופיינית לי. רציתי להבין מה אני מרגישה. זו לא הייתה תחושת החמצה או פספוס או אכזבה. זו הייתה תחושה של… של וואו. של התפעלות. של גדילה. אני עשיתי את שלי והקב”ה החליט לסובב כך את הדברים. זו הייתה אבן דרך שהייתי צריכה לפנות בה ולהחליט, וכעת אני ממשיכה בדרכי. ממשיכה הרבה יותר מלאה ונכונה, כי למרות שהוא לא רצה להכיר, הדבר לא פגע בביטחון העצמי שלי ובמהותי. רק גיליתי, שוב, מי היא – אני.