שירת יאיר

בסוף השבוע ציינו את יום הזיכרון ה-78 לנפילתו של מפקד הלח"י אברהם שטרן – יאיר – לפני בני עוולה. יאיר, נרדף על ידי הבריטים, ידע שיום מותו קרב ובא. כך כתב לרוני רעייתו: "לא יכולתי ולא רציתי ללכת בדרך אחרת מזו שהלכתי בה. אינני מתחרט אף לרגע קט, ולעולם לא אצטער על כך. רק בימים האחרונים ידעתי אל נכון מה רב האושר כי יוולד לנו ילד (יאיר נרצח לפני שנולד בנו יבדל"א). תפילתי לאלוקים שהכל יעבור בשלום. מה רב הוא האושר, כי אדם מאמין אני. תפילה מעומק הלב מזככת את הנשמה, מחזקת את הלב, ומאירה את העולם".

בספר 'אורות' כתב מרן הרב קוק זצ"ל כי בדור שלנו צריך הרבה כוח וכלים כדי לקלוט את האורות העליונים ביותר, ומטעם זה באה הדרישה הגדולה לחירות הרוח ואימוץ הגוף: "כי רק רוח חזק ואמיץ, וגוף בריא ואיתן יוכלו להכיל בתוכם בלי זעזוע את ההארות היותר עליונות".
יאיר היה האיש ששילב את שני הכוחות האלה, הספר והסיף, שניתנו מכורכים מן השמיים. ליאיר היה חבר. יש אומרים שהיה החבר אמיתי היחיד שהיה לו בעולם עד שנפרדו דרכיהם. זה היה מפקד האצ"ל דוד רזיאל, בוגר ישיבת מרכז הרב. רזיאל היה עטור בטלית ותפילין שעות ארוכות, ויאיר קיבל את רזיאל למפקדו ואף כינה את עצמו בכינוי המחתרתי 'אריאל' כדי להידמות לרזיאל. יחד הם כתבו ספר הדרכה ללוחמים ושמו 'האקדח'. לימים נפרדו דרכיהם: יאיר המשיך להילחם בשלטון הבריטי הזר והאכזר, ואילו רזיאל הצטרף לאנגלים במלחמתם נגד הנאצים ונהרג בנסיבות מסתוריות בעיראק, יש אומרים על ידי ה'ידידים' הבריטים עצמם.
אצל יאיר הטלית ונרות השבת היו למורי דרכו. כך כתב בשיר שהקדיש להוריו ולרבו:
כְּאָבִי שֶׁיִּשָּׂא בְּיִראָה אֶת תִּיקוֹ
עִם טַלִּית בְּשַׁבָּת אֶל בֵּית-תְּפִלָּתוֹ,

כֵּן אֶשָּׂא בְּתִיקִי אֶקדָּחִים קְדוֹשִׁים
לְ“עַרבִּית”-הַבַּרזֶל – עִם מִניַן–חֲדָשִׁים.

כְּאִמִּי שֶׁתַּדלִיק עֶרֶב-חַג הַנֵּרוֹת
כֵּן אַדלִיק מְנוֹרָה לְנוֹרָא-תְהִלּוֹת.

כְּרַבִּי שֶׁהוֹרַנִי לִקרֹא בַּתּוֹרָה
אֲלַמֵּד חֲנִיכַי: “תְּפֹס שֶׁק!” “בֶּרֶך כְּרָע!”

כִּי יֵשׁ דַּת-גְּאֻלָּה – דַּת מִלחֶמֶת-שִׁחרוּר.
הַמּוֹדֶה בָּהּ – בָּרוּך; הַכּוֹפֵר בָּהּ – אָרוּר.
את ההשראה לשורה על "אקדחים קדושים" ינק יאיר מפסוקיו המרגשים של אורי צבי: "חייל יהודי מתפלל ברובה לשלומך, נא ינעם לך רובה מעוגב מנגן".
יאיר אומנם היה נשוי לרוני ואהב אותה מאוד, אך ראה אותה מעט עקב בריחתו ממקום מסתור אחד למשנהו. הייתה לו אהבה שעלתה על כולנה, אהבת הארץ, העם והמסורת היהודית. כך כתב:

הֲרֵי אַתּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,
כְּדַת מֹשֶׁה וְיִשׂרָאֵל.
אֲנִי לָך בַּעַל וְגוֹאֵל.
…
אֲנִי – רֹאשִׁי אָלִין בְּחֵיק הָרָיִך;
אתּ-בְּדָמַי לָעַד תִּחיִי.
וְלִקרָאתֵך מַלכָּה, לִבִּי חָרַד עֵת
תִּפאַרתֵּך פִּי יְמַלֵּל.
הֲרֵי אַתּ מְקֻּדֶּשֶׁת לִי, מוֹלֶדֶת,
כְּדַת מֹשֶה וְיִשׂרָאֵל!

התלמוד במסכת סנהדרין צח ע"א מגלה לנו מפי אליהו הנביא היכן מלך המשיח יושב: בין עניים סובלים חולאים, וכולם חובשים את פצעיהם בבת אחת חוץ ממלך המשיח, שפותח וסוגר כל פצע לחוד כדי להיות מוכן ומזומן לקריאה לבוא ולגאול את ישראל בכל שעה. בעקבות אותה גמרא כתב יאיר המשורר:
אָחִי, הֲיָדַעתָּ הֵיכָן יִוָּלֵד הַמָּשִׁיחַ?
בְּבֵית-אֲסוּרִים יִוָּלֵד הוּא, עֲלֵי הָרִצפָּה,
…
אַך פִּתאֹם קֶרֶן-אוֹר, חֶרֶב-כֶּסֶף חָתְכָה אֶת סִבכַת-הַחַלּוֹן
וְגֵרְשָׁה עַכָּבִישֵי-הַצְּלָלִים לְפִנָּה אֲפֵלָה וְנִדַּחַת.
וַיֵּדַע הַמָּשִׁיחַ, כִּי הַדֶּרֶך אֱלֵי גְאֻלָּה
הִיא הַחֶרֶב.

ועוד כתב:
הוּא יָבוֹא. בּוֹא יָבוֹא הַגָּדוֹל בַּיָּמִים!
אַרגְּמַן-מְלוּכָה – כְּתֵפָיו,
לְרֹאשׁוֹ אַפִּריוֹן – שְׁמֵי-צִיּוֹן הַכְּחֻלִּים,
וְהַשֶּׁמֶשׁ – עֲטֶרֶת-זָהָב.

הוּא יָבוֹא, בּוֹא יָבוֹא, הַגָּדוֹל בַּיָּמִים!
הַפּוֹרֵק אֶת הָעֹל, הַגּוֹאֵל.
הַזּוֹקֵף כְּפוּפִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים –
יוֹם-חֵרוּת בְּמַלכוּת-יִשׂרָאֵל.

לסיכום כתב יאיר לפקודיו: "העם העברי הינו עם סגולה. מלחמות היהודים ובפרט מלחמות השחרור שלהם עמדו תמיד בסימן הדת. הדת הזאת היא ששמרה על חיי האומה. ההשתייכות אליה, אל הדת, הייתה הבעת הנאמנות למדינה: סידור התפילה היה דרכה, התורה הייתה חוקת המדינה, והטלית דגלה. בתקומתו של בית המקדש יראה העם את סמל הגאולה השלמה. בקום מלכות ישראל על תילה, ימלוך העם העברי במכורה, כמלוך מלך".
נזכה ששירתו של יאיר תאיר יותר ויותר, ולאורה ניגאל גאולה שלמה.