שמונים שנות ייסורים עבור מצווה!

לצערנו רבים מבני הנוער עוזבים את דרך המצוות. אחת הדרכים לחנך לקיום המצוות היא לקיים אותן בשמחה מודגשת ובאהבה. סיפר לי מו״ר בעל ׳נתיבי ישורון׳ מסלונים כמה מעשים על שמחת החיים הנובעת מקיום המצוות:
01
ר׳ אברהם מקאליסק היה ממנהיגי העלייה החסידית לארץ. יהודי בן 80 אמר לו שהוא סובל כל כך הרבה ייסורים ושהוא מבקש ממנו שיתפלל עליו שימות, ממילא אין לו דבר בחיים. אמר לו ר׳ אברהם: ״אתה מניח תפילין כל יום? כדאיות שמונים שנות ייסורים עבור יום אחד של הנחת תפילין!.״
02
בצעירותי שמעתי מהרב אשכנזי, זקן בטבריה, שהיה יהודי בשם שמעיה שסבל הרבה בחייו. בין היתר הוא לא הצליח להתחתן, וכשכבר התחתן בגיל מבוגר, נשא אישה בזיווג שני שהיה לה בן לא בריא בנפשו והוא טיפל בבן הזה. סיפר הרב אשכנזי: ״עמדתי לידו בחבורת הכנת מצות מצווה. הוא עמד, החזיק ספל מים כדי לשפוך לקמח. החבורה אמרה הלל, הגיעו ל׳מה אשיב לה׳ כל תגמולוהי עלי׳, ועיניו זלגו דמעות של אושר ושמחה על הזכות לקיים מצווה ועל כל טובות ה׳ ית׳ שעשה עימו״.
03
בעיצומה של השואה, בבריחתו מאירופה, התארח הרב מבריסק באכסניה מסוימת. נכנס חג הסוכות והיה שם יהודי חסידי מוורשה שלא הפסיק לבכות. אמר לו הרב מבריסק: ״חג היום, לא בוכים! אני מבין שנשארה כל משפחתך בוורשה ואינך יודע מה קורה איתם, אבל בכל אופן – צריך להשתדל ולא לבכות בחג״. אמר לו היהודי: ״לא על זה אני בוכה, אני בוכה על כך שאינני יכול לקיים מצוות ארבעת המינים. איך ייתכן חג סוכות בלי נטילת לולב?״, אמר לו הרב מבריסק: ״אני השגתי ארבעת המינים, יש לי כאן, טול את שלי״. מייד נרגע האיש ונמלא שמחה. אמר הרב מבריסק: ״שמחת מצווה וחיבוב מצווה כאלה יש רק אצל החסידים…״.
04
כל מי שלמד בזמנו ב׳נתיב מאיר׳, בישיבת הכותל, ובעוד ישיבות הסדר רבות, זכה לפגוש דמות ירושלמית נדירה בשם הרב בנציון פריימן. אספר משהו על דרכו בקיום מצווה אחת: הזמנתי אותו לחתונתי. בבוקר יום החתונה פגשתי אותו בישיבה, והוא שאל אם החופה תתקיים בזמן כי יש לו איזה שיעור או קביעות. השבתי שיהיה איחור של רבע שעה. הוא התנצל על כך שלא יוכל להשתתף ובירך אותי בברכות רבות. בערב, להפתעתי, כשנכנסתי לאולם ראיתי אותו ממתין שם. הוא שוב בירך אותי באותן הברכות, התנצל על כך שלא יוכל להשאר לחופה ועזב. מעולם לא שאלתי אותו מה ראה לבוא גם לאולם, כשלא התחדש דבר מהבוקר, אבל נראה לי שהוא רצה ׳לגעת במצוה׳ קרוב יותר, ובשביל זה היה שווה לו לטרוח בנסיעה ארוכה.