"דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר (שמות לג, ו) 'ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב'" (שבת פח ע"א).
מדוע כאשר קשרו המלאכים כתרים לראש של בני ישראל היה מלאך אחד נושא שני כתרים בידיו, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, ואילו כאשר חטאו ישראל בחטא העגל הוצרכו לפי שניים מלאכים, וכל מלאך פרק ונטל כתר אחד בלבד?
אפשר ליישב בפשטות כי כאשר ניתנה התורה והשמחה הייתה פורצת ועולה, היה כוח למלאך אחד לשאת שני כתרים כי "בשורה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל). אך כאשר חטאו בעגל, ותוגה וצער מילאו את העולם, לא היה כוח ביד מלאך אחד לשאת שני כתרים: "רוח נכאה מי ישאנה?" (שם יח, יד), וכל מלאך סחב בקושי כתר אחד בלבד.
ה'שפת אמת' הסביר בשנת תרל"ח שכאשר הקדימו ישראל במעמד הר סיני נעשה לנשמע, היה רצון הקב"ה שישראל יאחדו את העשייה והשמיעה ויהיו לכתר אחד, וכך עשו בני ישראל בזכות המעלה הגדולה שהגיעו אליה במתן תורה. לולא חטא העגל היו משיגים לעולם את התורה בתוך העשייה והיה הכול מתוקן כמו שיהיה לעתיד לבוא, שאכן יתוקנו כל המעשים למדרגת השמיעה האלוקית, שנאמר: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם" (ישעיהו לה, י( – שמחה שמעולם על ראשם. על כן נשא מלאך אחד שני כתרים בידו, כנגד נעשה ונשמע, והיו לאחד בידיו. ואולם כאשר חטאו בעגל הפרידו ישראל את הנעשה מהנשמע, נוצר קרע בין הדבקים ונותקו הכתרים זה מזה. לכן הוצרך מלאך אחד לכל כתר וכתר.
באותה שנה שנכתבו דבריו של האדמו"ר מגור, בבוקר לח בשנת תרל"ח, הוקמה פתח תקווה. סבא רבה שלי, יהושע שטמפפר, ראש הוועד של פתח תקווה, היה תלמיד חכם מצד אחד ואיש מעשה מצד אחר. באחת השבתות הראשונות במושבה הצעירה, בזמן תפילת שחרית, עלו בדווים לשדוד ולהרוס את השדות הרעננים. סבא יהושע הפסיק את תפילתו הזכה, עלה על סוסה, ואחריו כל צעירי המושבה, והניסו את הבדווים. שילוב נפלא בין ספרא לסייפא, בין נעשה לנשמע.
אלה המנהיגים שעם ישראל ראוי להם, גם אנשי חיל וגם יראי אלוקים, וכמובן אנשי אמת ושונאי בצע (שמות יח, כא).
בע"ה נזכה במהרה בימינו שיעמיד לנו הקב"ה מנהיגים כאלה.
