שרט כתום

״משובחים״! נשמעה הקריאה מכיוון מזרח וכולנו הפנינו את מבטינו. כך נקראנו בגוש שנקטף באיבו. משחק-מילים משעשע על ראשי התיבות שב״חים – שוהים בלתי חוקיים באדמה הטובה הזאת, בתקופה שאורות וצללים שימשו בה בערבוביה.
״וכל המרבה – הרי זה משוב״ח״!, שמחתי גם אני להפגין יכולות קופירייטינג משלי.
חולות הזהב האינסופיים ותכלת הים הרוגע כמעט והשכיחו מאיתנו את הסערה הקרבה, בחוץ ובפנים, נערים חולמים עם עיניים פקוחות, לבבות פועמים שתוכם רצוף אהבה. מארבע כנפות הארץ, כמו ארבעת פתילי הטלית הנאספים באחת, רגע לפני קריאת שמע.
הוא היה קצר וקולע כהרגלו, אומר מעט ועושה הרבה. אולי זו הסיבה שקראו לו אברהם. ״הכנסת ספר תורה. בית הכנסת המרכזי בנווה דקלים. נפגשים בעוד שעתיים. יהיה מכובד!״. בינינו לבין עצמנו אנחנו מקווים ש׳מכובד׳ יכלול גם ׳כיבוד׳, מהרגעים שהגוף תובע את שלו ומזכיר לנשמה שלמרות שהוא הטפל, גם בו צריך לטפל.
קם ומתנער מהחול, נועל את סנדלי השורש ומשתעשע לרגע בסמליות שבפעולות האלו, להתנער מהחולין ולהכות שורשים, בפשטות, בתמימות, בחמימות, בגוש-קטיפיות. הסנדל הימני, דווקא הוא, נקרע לפתע, אולי משחיקה ואולי בגלל רצועה לא מהודקת דיה. בולם בקושי את האסוציאציה המתבקשת, אני חולץ את הסנדל ומדלג על רגל אחת בדרך לכביש, מניף את ידי ומחכה לטרמפ, ׳נסיעתא דשמייא׳ בסלנג המקומי.
״אתה מדמם״, הנהג מעיף בי מבט כעבור כמה דקות נסיעה. אני מביט בו, ולאחר מכן במראה, מופתע. הוא צודק, כמובן. נשרטתי בפניי. כנראה מאחד מענפי הדקלים בדרך מחוף-הים. תתמוחה את הדם בכף ידי ובוחן את הגוון, אני די בטוח שהוא כתום.
חושב על השריטות הכתומות מהימים האחרונים, החוויות והכוויות שנצרבו בתוכי, בדמי, בנשמתי, וכמה שאני כאן בגלל הרוח. הנהג מציע שאצטרף אליו לחנוכת מקווה טהרה ומבטיח לקחת אותי להכנסת ספר התורה מייד לאחר מכן. אולי בגלל התקדים במעמד הר סיני, סמיכות האירועים טבעית בעיניי.
׳מה מקווה מטהר את הטמאים – אף הקב״ה מטהר את ישראל׳, נדרשת הדרשה המתבקשת בשם רבי עקיבא, וכמה שהייתי שמח שהוא בעצמו יהיה הדרשן, ושהוא יצחק כשכולנו נבכה, ושהוא יאיר ויבהיר ושכולנו נענה: ״עקיבא, ניחמתנו!״.
״אתה יודע שבפסוק ״מקווה ישראל ה׳׳, המילה ׳מקווה׳ היא במובן ׳לקוות׳? הנהג מפתיע אותי. מסתבר שאפילו המקוואות בגוש אופטימיים למדי. אנחנו מגיעים להכנסת ספר התורה, בדיוק ברגע שבו מוציאים את כל הספרים מארון הקודש לקראת ה׳שכן׳ החדש.
אני מזהה את אחד מכתבי החדשות שבימים כתיקונם משדר מהמגרש וכעת מדווח מבית המדרש. רק שפתיו נעות וקולו לא יישמע בשירת-ההמונים: ״כי לא ייטוש, כי לא ייטוש ה׳ עמו, ונחלתו לא יעזוב״, עין במר בוכה ולב שמח.
ופתאום עכשיו, פתאום היום המילים הישנות מאירות באור חדש, ה׳! אנחנו לא ניטוש אותך ולא נעזוב את נחלתך.