תלמיד עם לב זהב

אני זוכר מצוין את השיחה הזו מפני שבכל שנותיי כמחנך קיבלתי אותה רק פעם אחת:
התקופה הייתה תקופת מבחנים מכרעת עבור תלמידי כיתה ו’ שכל ציון מבחינתם היה מכריע וקריטי למבחני הכניסה שהם היו צריכים לעבור לקראת קבלתם לחטיבה. 
היו לי הורים שלא היססו להתקשר אליי ולהאריך בשיחה בשביל חמש נקודות לכאן או לכאן. תכל’ס אני מבין אותם. כל הורה יוריד את השמיים בשביל הילד שלו ואם האפשרות לנסות ולשכנע אותי יגדילו את סיכויי הקבלה אז למה לא לנסות? אין להם באמת מה להפסיד.
אבל אז התקשר אליי הורה אחד ואמר: “תשמע אני רוצה לדבר איתך על הילד שלי”. אני כבר הייתי אחרי שתי שיחות מתישות לגמרי עם הורים שרצו לוודא מולי מה אפשר לעשות בכדי להעלות ולו בפרומיל את הציון של ילדיהם. להגדרתם “ברור לך שכל החיים שלו תלויים בקבלה לישיבה הזו וכולנו יודעים שיש לה רף גבוה במיוחד, ואתה יודע שהילד שלנו מתאים לה כמו כפפה ליד”. ועכשיו האבא הזה התקשר אליי, ולך תדע כמה זמן תיקח השיחה הזו, וכולי מפורק ובאמת למי יש עכשיו כוח. האבא התחיל לדבר והמוח שלי התחיל לרחף. אני לא סגור על זה, אבל נדמה לי ששמעתי פתאום איזו מילה שקשורה לשומר. לא הבנתי מה הקשר בין שומר למבחני קבלה לישיבה התיכונית? עצרתי רגע הכול ושאלתי את האבא: “רגע, תגיד שוב את מה שאמרת. מחילה. לא הייתי מרוכז”.
האבא חזר ואמר לי: “שאלתי האם אתה יודע אם הילד שלי אומר שלום לשומר בכניסה לבית הספר?”.
לא הבנתי מה נהיה? שלום לשומר? מה זה נהיה עכשיו עוד קריטריון שהישיבות מבקשות מהתלמידים שלהם (הלוואי…) שהאבא מתעניין?
“רגע אחד” עצרתי אותו: “זה קשור לקבלה לישיבה?”
“לא” הנחית אותי האבא באחת ואמר לי: “לא קשור. חשוב לי לדעת שהילד שלי יגדל ויהיה בן אדם טוב ולכן אני שואל אותך אם ידוע לך אם הילד שלי אומר שלום לשומר או שהוא מתעלם ממנו כאילו שהוא היה אוויר”.
“וואלה אף פעם לא בדקתי את העניין לעומק” עניתי בכנות והמשכתי: “אבל השיחה איתך עכשיו ממש עוררה אותי מחדש לגעת בעניין המודעות של התלמידים שלי לזולת”.
נזכרתי בשיחה הזו מפני שלפני שבועיים הייתי בחיספין וקיבלתי מאחד ממחנכי חטיבת הביניים בישיבה התיכונית בחיספין סיפור שהוא לא פחות ממדהים בעיניי:
“אני מחנך בחט”ב, יש לי תחביב, להביא לכוהנים את הטלית שלי לברכת כוהנים. לפני כמה שנים, הייתי נותן לתלמיד מסוים כל בוקר את הטלית שלי שיברך בה. לקראת בר המצווה, הוא קיבל טלית משלו. האמת, קצת התבאסתי שלא יהיו לי בטלית ‘שיירי ברכה’. כמה ימים אחרי הבר מצווה הוא הפסיק להגיע עם טלית והתחיל לשוב לבקש את שלי. אני רגיל לתלמידים שלא מסתדרים עם הטלית ולכן לא ייחסתי לזה חשיבות. בשבוע האחרון של כיתה ח’, הוא הגיע שוב עם הטלית שלו. שאלתי אותו: 
איפה היא הייתה עד עכשיו? והוא אמר לי: ראיתי שאתה מצטער שאני לא מבקש ממך את הטלית אז ביקשתי כל יום את שלך. עכשיו אני מסיים חטיבה וחוזר לשלי”.
חשבתי כבר שאני מכיר לפני ולפנים את ילדי דור הZ- והנה התברר לי שלא מיניה ולא מקצתיה: 
נפעמתי, לא פחות, לאיזו רמה של מודעות ואינטליגנציה רגשית התלמיד הזה הגיע במעשה שלו. 
כמה מדהימה העובדה הזו שהתלמיד לא רצה לצער את המחנך שלו ואיזה מראה האצילות הזו של התלמיד מעמידה מולנו. 
איך שסיימתי את הסיפור חשבתי לעצמי: האם גם אני הייתי נוהג כך, לא כתלמיד, אלא כמורה ואיש רגיל כלפי כאבו של הזולת?

כמה הייתי רוצה שהתשובה לכך תהיה חיובית.