עודד ליפשיץ, תושב הקיבוץ ניר עוז, נחטף לרצועת עזה בשמחת תורה יחד עם אשתו יוכבד, ששוחררה 17 ימים לאחר מכן. יזהר, בנם של יוכבד ועודד, מעיד על התחושות הקשות של תושבי הקיבוץ, ומספר
על ההתעללות שעברה אימו בשעה שנחטפה מהקיבוץ ובימים ששהתה בשבי, על ההתרגשות בעת השחרור שלה, על הדרישה להחזרת כל החטופים, ועל הטענה שהמאבק של מטה המשפחות פוגע במשא ומתן
את
השיחה עם יזהר ליפשיץ, בנה של יוכבד ליפשיץ ששוחררה משבי חמאס ושל עודד ליפשיץ שעדיין מצוי בשבי אני מקיים סמוך לחצות הלילה, כשרק אז הסתיימה פגישתו האחרונה לאותו יום. דעותיו של ליפשיץ בנוגע לעסקת החטופים המוצעת מוצקות וברורות, וסביר להניח שאינן עולות בקנה אחד עם דעותיהם של רוב קוראי העלון, ולמרות זאת בחרנו להביא את דבריו כמו שהם במטרה להעמיק את ההיכרות בין חלקים שונים ובין דעות שונות בעם.
הכאב בקיבוץ
יזהר ליפשיץ, נשוי ואב לארבעה, נולד וגדל בקיבוץ ניר עוז של השומר הצעיר. יצחק ליפשיץ, סבו מצד אביו, היה רב בפולין, והיחיד ממשפחתו ששרד את השואה. שורשיה של אימו יוכבד נטועים בחסידות גור, כאשר אביה, אברהם ברוך, שגם הוא ניצול השואה היחיד מכל בני משפחתו, היה הסולן של מקהלת חסידי גור, והיה חבר בהכשרה של הגרעין שנועד להקים את קיבוץ חפץ חיים של אגודת ישראל.
ליפשיץ גדל בקיבוץ עד גיל 20, ועשה את השירות הלאומי בשומר הצעיר בחולון, שם עסק בחינוך של ילדים המתמודדים עם אתגרים. משם הוא המשיך לצבא, שירת ביחידה מובחרת במשך כ5-6 שנים, ואחריהן המשיך לגוף צבאי אחר. "יש לי ארבעה ילדים, ואבא בתוך עזה", פותח ליפשיץ בכאב. "רבע מהחברים בקיבוץ ניר עוז נרצחו או נפגעו, וכולם חוו את המלחמה בפגיעה מקרבה ראשונה של אחים או דודים. יש לנו מעל 50 הרוגים, וכ-30 חטופים מהקיבוץ".
"בשבוע האחרון קברנו ארבעה ממקימי הקיבוץ", מספר ליפשיץ. "הם היו לוחמים בצה"ל, נחטפו בשביעי לאוקטובר, חיו במשך ארבעה חודשים בתוך עזה, ועכשיו החזירו במבצע צבאי את הגופות שלהם, ואנחנו מביאים אותם לקבורה בארץ. רק השבוע אנחנו מביאים אותם לקבורה, את חיים פרי, את אברהם מונדר, את אלכס דנציג ואת יורם מצגר. מעבר לזה נהרגו משפחות שלמות, ו80 אחוז מהבתים בקיבוץ נהרסו.
שני הורים בשבי
יוכבד, אימו של יזהר, שוחררה מהשבי 17 יום לאחר תחילת המלחמה: "החמאס בחר לשחרר אותה כדי להראות שהתהליך של שחרור חטופים הוא אפשרי. הוא שחרר את אמא שלי, יחד עם נורית קופר, חברה נוספת מהקיבוץ. נורית קופר היא אלמנתו של עמירם קופר שנרצח, נשאר בשבי החמאס, וגופתו עדיין לא הגיעה לישראל".
איך הרגשתם עם שני הורים בשבי?
"התחושות היו קשות מאוד", משיב ליפשיץ. "ההורים שלי הם אנשים מבוגרים, כשהם נחטפו אמא שלי הייתה בת 84 ואבא שלי בן 83, והיום אמא בת 85 ואבא בן 84. כשהבנו שהם נחטפו ביחד עם השכנים ושכל הבית שרוף היו תחושות מאות קשות, היו זמנים כל כך קשים שכבר התפללנו שהם נהרגו ולא סבלו בשבי. המחשבה שהם בשבי הייתה לא אנושית, ופגעה בכל יסודותינו האנושיים והיהודיים, מבחינתי אני לא הצלחתי לשמור עליהם, וזאת השפלה גם בתור יהודי שמקיים את מצוות כיבוד הורים, וגם בתור בן אדם".
ליפשיץ מספר על החטיפה של אימו: "נכנסו לבית חמישה מרצחים, היא הייתה בתוך הממ"ד, שהוא חדר שינה. הם ירו בידית של הממ"ד, ופצעו את אבא שהחזיק אותה. לאחר מכן הם הכו אותו וזרקו אותו החוצה, וגם את אמא שהייתה רק עם כתונת לילה הם גררו, ושמו על אופנוע עם מחבלי נוחב'ה מקדימה ומאחורה".
"זה מה שהיא ראתה", ממשיך ליפשיץ. "מאות אנשים נכנסים לקיבוץ ומתעללים בקהילה. היא מתארת את זה כמו כל סיפורי הפוגרום, הסבים שלה סיפרו סיפורים על השואה, והנה בדור אחד חזרנו לשם. כאן זאת שואה יותר קשה, כי הם כל הזמן התפללו שצה"ל יגיע ועד הצהריים צה"ל לא הגיע לקיבוץ. גם המשפחות שנשרפו ונטבחו בניר עוז התכתבו ביניהן, ואמרו שצה"ל יבוא ויגמור את הסיפור, ובסוף צה"ל לא הגיע. בשעה 12:30 המחבלים עדיין אספו טלוויזיות ותכשיטים, לקחו גם אישה ותינוק לעזה בנסיעה ארוכה בתוך הקיבוץ ואף אחד לא הפריע להם".
איפה אתה היית בזמן החטיפה?
"לא הייתי בקיבוץ, הייתי בבית שלי שנמצא ליד כפר יונה. אני כבר קרוב לעשר שנים חייל משוחרר, התקשרתי אליהם, וכל הזמן אמרו לי שצה"ל תיכף מגיע. לא הצלחנו להבין את גודל האירוע, שכלל שריפה של כל הקיבוץ. לפני שתפסו אותם אבא התקשר ואמר שהוא שומע יריות והוא כצנחנן ידע שזה נשק קל. הוא אמר לאחותו שהוא שומע קולות בערבית, ירו על הדלת, ומאז לא שמענו אותו".
קיבלתם ממנו אות חיים מהשבי?
"אמא אמרה שהיא חשבה שהוא מת כי הוא שכב בלי הכרה במרפסת, ורק ביום ה-51 מישהי סיפרה לנו שהיא ראתה אותו בבית החולים בעזה, שם טיפלו בו בידיים וברגליים. היא הייתה איתו באותו בית עד היום ה-20, אבל אז מצבו הידרדר. יש לו בעיות של לחץ דם, הוא צריך תרופות, ומאז אף אחד לא שמע ממנו. מהיום ה-20 אין לנו אות חיים. אלפי אנשים מתפללים בשבילו, אבל אין לנו אף אחד שיודע שהוא חי, ככה שאם הוא יחזור בחיים זה יהיה נס גדול מאוד".
השחרור מהשבי
מתי הודיעו לכם על השחרור של אמא שלכם?
"ההודעה הרשמית הייתה ביום שהודיעו על השחרור בישראל, אבל כבר יומיים לפני כן החמאס הודיע שהוא הולך לשחרר אותה. לא האמנו להם, ואמרנו שזה סתם שמועות ומניפולציות, אבל אז אמרו לנו להגיע כי זה באמת קרה והחמאס שחרר אותן. ברגע שהיא הגיעה למצרים הודיעו לנו שהיא תגיע לבית החולים בעוד 3-4 שעות וכמובן מייד יצאנו לשם".
מה היא סיפרה על הימים בשבי?
"עינוי מתמשך", משיב ליפשיץ. "היא סיפרה על הדרך הקשה בה לקחו אותה, שוכבת על האופנוע, עם אנשים שהיכו אותה עם מקלות, איימו עליה כשהיא הגיעה, ושמו לה סכין על היד והאצבעות כדי לקחת את התכשיטים. היא קיבלה הרבה מכות יבשות".
הוא ממשיך ומספר: "הוליכו אותה בלי נעלים במשך כשש שעות במנהרות, היה לה קשה ללכת בגלל הגיל המבוגר שלה וחטוף אחר עזר לה. בשבי היה לה מעט מאוד אוכל, קצת פיתה וגבינה, והיה לה קשה. היא פגשה עוד אנשים מהקיבוץ, כמו לדוגמה אלה שהובאו השבוע לקבורה. עכשיו כשהיא מבינה שהם מתו ולא שחררו אותם, ופדיון השבויים התעכב ומתעכב זאת מאוד כואב לה".
הוא מסביר כי הם חשים "תחושה של הפקרה, כאילו בגדו בהם, בייחוד שאבא היה בנאדם שהאמין שצריך לשרת את מדינת ישראל, וצריך צבא בשבילה, ואנחנו חיים בהרגשה שהמדינה הפקירה אותנו. זאת גם התחושה של הקיבוץ, הם מרגישים שלמדינה יש דברים יותר חשובים מלהחזיר אותם, ושהמדינה לא רואה את הפדיון שבויים כמו שרואים אותו ביהדות".
דין עוטף עזה והצפון כדין תל אביב
טענת ש"למדינה יש דברים יותר חשובים מהחזרת החטופים", מה לדעתך יותר חשוב למדינה?
"מכיוון שההורים שלי גרו כל החיים על הגבול, וכל הזמן הגנו על מדינת ישראל, ספגו פצצות, ושרפו להם את השדות, ומעולם לא מצאו להם פיתרון, השאירו אותם כקורבן. זאת תחושה קשה, כי היו מפציצים אותם ויורים עליהם קסאמים ומרגמות, אבל רק ברגע שהתחילו לירות קסאמים על אשקלון אמרו שיש עליית מדרגה. כל עוד פגעו רק ביישובי עוטף עזה למדינת ישראל לא היה אכפת.
ליפשיץ משווה את המצב בעוטף עזה למצב בצפון: "זה דומה מאוד למה שעושים בצפון, שאם יפציצו את חיפה ותל אביב יהיה מבצע צבאי, אבל אם לא, אז ימשיכו כאילו לא קורה כלום. יש לנו בעיה מוסרית קשה, ואנחנו חייבים להחזיר את החטופים כי זה פוגע בהבנה של איזה בני אדם אנחנו, זה פוגע בערבות ההדדית ובאחדות שלנו".
כבר למעלה משלוש מאות ימים שאתם מחכים לאבא שלכם, מה אתם עושים שלדעתכם יקדם את החזרה שלו הביתה?
"אנחנו פועלים בכל המישורים, בארץ ובחו"ל, בקהילות הדתיות ואצל כולם. אני מוכרח להגיד שהאוכלוסיה הדתית מאוד מתחברת לצורך, בציבור החרדי יש קריאה נחרצת לקיום עסקה, ובכיפות הסרוגות יש מחלוקת לגבינו. בזמן האחרון גם אריה דרעי אמר באופן גורף שהוא חושב שזה מה שצריך לעשות".
אתם מתייחסים גם למחיר של קיום עסקה?
"המחיר פחות חשוב", קובע ליפשיץ. "גם אם בהמשך נצטרך עוד מבצעים, כרגע פדיון שבויים זה משהו שפוגע בערבות ההדדית שלנו, באחדות ישראל בצורה קשה, והוא כתם שחור בהיסטוריה שאנחנו מייצרים ולכן חייבים להחזיר אותם הביתה".
החמאס לא מורתע
אתה מבין את מי שלא מסכים איתכם בנוגע לקיום עסקה ולמחירים שלה?
"אני מבין את כולם, אבל חושב שהם לא מבינים את המצב הקשה בו אנחנו נתונים. אצלנו, כשמביאים מישהו לקבורה אחרי שהמשפחה שלו מפורקת מכאב, האירוע השמח זה הלוויה והשבעה, ורק אז אפשר להתחיל לסגור מעגל. אנחנו קהילה גדולה, ועדיין יש לנו חטופים, ככה שאנשים נמצאים בין שני העולמות. זה נמשך כבר שנה, אנשים מתפרקים נפשית, וגם המחשבה על מה שעובר על השבויים בפנים שזה עינוי, אונס והתעללות היא קשה ברמות שלא ניתן לתאר. אני מכיר את ההורים של החטופים ששומעים עדויות זוועתיות מאלו שחזרו, והם נמצאים במקום של כאב שהוא לא אנושי".
לאורך הראיון חזר ליפשיץ על טענה זו, לפיה הסיבה להתנגדות לעסקה היא חוסר הבנה של הקושי והחוויה הקשה של תושבי הקיבוצים: "המתנגדים לא מכירים את המצב הזה של קהילה שלמה שנטבחה, של קיבוץ שלם שהבתים שלו נשרפו, ושרבע מהתושבים שלו נחטפו או נטבחו. יש לנו ארבע מאות תושבים בקיבוץ, ומאה מהם נחטפו או נטבחו. בנוסף, כולם אצלנו מכירים את החברים והשכנים ואין אחד שזה לא נוגע בו ברמה האישית והמשפחתית".
הוא מרחיב על הקושי של תושבי הקיבוץ: "80 אחוזים מהבתים בקיבוץ נשרפו. כולם עדיין עקורים, ולא נשאר להם כלום. אמא שלי הייתה בעברה צלמת, עשתה תערוכות, ולקחו לה הכל. השכן שלה עופר קלדרון עדיין בפנים, והקיבוץ עדיין לא נבנה ואי אפשר לחיות בו. לא הגנו עליו, טבחו בקהילה, ואתה רוצה לשאול אותי אם אני מבין שיש אנשים שחושבים אחרת?"
ליפשיץ מותח ביקורת על כך שהמלחמה בחמאס לא נעשתה בשלב מוקדם יותר: "למה לא הפריע להם שכל השנים לא עשו מבצע צבאי? כי הם לא מבינים את ההרגשה של לגור על הגבול. איבדתי הכל והושפלתי במשך שישים יום, והצבא לא בא להגן עלי. שואלים אותי האם שווה להחזיר חטוף בתמורה ל10 או 1000 מחבלים, ואני אומר: אין מחיר, אם אתה מעדיף לחימה ומיגור חמאס מפדיון שבויים יש בעיה עם התפיסה שלך".
בכל מחיר
מה תשיב למי שיטען שהמאבק של מטה משפחות החטופים מעלה את 'המחיר' שלהם?
ליפשיץ לא מתייחס לטענה על הפגיעה לכאורה במשא ומתן, אלא מביא כדוגמה את משפט שלמה, וטוען כי אי אפשר לבוא בטענות לבני משפחות החטופים: "מגיעות אליו שתי נשים, והאם האמיתית צורחת ומפחדת שהבן שלה ייפגע. כל שבוע מורידים לתינוק שלה אצבע ואומרים לה שהצרחות מעצבנות את השופט. אתה מצפה שהיא לא תצעק? הפיתרון הוא לגאול אותה מהייסורים".
ומה דעתך על הפעלת לחץ צבאי?
"מלחמות נועדו לשמש מנוף לפתרונות של הסכמים", טוען ליפשיץ. "ברגע שהתוצאות הן כאלו, יכול להיות שעוד חמישים שנה אתה תגיע למצב יותר טוב, אבל הכל יקרוס. החלק היותר קשה בשביעי לעשירי הוא לא השעתיים האחרונות, אלא שאף מטוס לא הגיע לגבול. היינו כל כך מלאים ביטחון עצמי שעכשיו צריך ללכת לשקם את זה". ■
