"אדוני הנכבד, שכחת אותי?…"

שאלה: קראתי דברים שכתבת על כך שתורת היהדות היא הדרישה הכי גבוהה לאנושיות ולאהבת האדם. זה לגמרי לא מסתדר לי עם מה שקראתי בתורה בספר שמות על דיני העבדות, שזעזעו אותי. מה העניין הזה של עבדים, מה פתאום התורה נותנת לגיטימציה למסחר בבני אדם? איך העבדות מסתדרת עם רעיונות ה"ואהבת לרעך כמוך"? הרבה יותר קל לי עם העולם המודרני, שבו העבדות היא לגמרי מחוץ לתחום, ונחשבת כדבר בלתי מוסרי לגמרי.
תשובה: אני יושב במסעדה. שני אנשים בשולחן שלידי מסיימים את ארוחתם. המלצר מגיש להם 2 חשבונות, כל חשבון בסכום של כארבע מאות שקל. אחד מהם משלם את שני החשבונות. אני מניח שהוא איש העסקים שהזמין את השני לשיחה. הרבה עסקאות נסגרות סביב ארוחה טובה. מה שמפליא אותי הוא שלשניהם כל כך ברור שהאחד משלם. השני בקושי טרח להודות לו, אולי אצלם זה כסף קטן. מוזר המשפט שהמלצר אמר להם: "להתראות מחר". מה, כל יום הם באים לאכול פה? טוב, בעצם מה זה עסק שלי? אבל אני רואה אותם יוצאים משם לרחובה של עיר, ושם לב לכך ששניהם לבושים בחליפות מהודרות, וכל אחד ניגש לרכב שלו. איזה רכב… אני חושב לעצמי שבמחיר הרכב של כל אחד מהם היה אפשר לקנות 10 רכבים שלי. זה שלא שילם, ניגש לרכב זהה לשל השני, אבל במודל חדיש במיוחד, ומשום מה, העניין הזה מסקרן אותי, ממש חידה שמשתלטת עלי. אולי אלה רכבי חברה? לגמרי לא נראה כך. אני ממהר לשלם, יוצא החוצה, ומתאזר בחוצפה יתירה. אני עובר, כאילו במקרה, ליד זה שלא שילם, ומסנן לעברו שאלת תם, התעניינות כללית כזאת, עם חיוך קל, מקסימום הוא לא יענה. -"אתם קרובי משפחה?" שניהם צוחקים, והשני אומר: "כמעט, אולי בקרוב". נשוא שאלתי משיב בכנות: "לא בדיוק. אנחנו קשורים. אני העבד שלו". אני המום, מעולם לא דמיינתי שכך נראה עבד, לא בספרי האגדות שקראתי. –"אתה צוחק עלי". -"לא, באמת", והוא מראה לי איזו טבעת שהיא סימן של עבדים.
כמובן, האירוע הזה לא קרה למעשה, משום שהיום לא נוהגים דיני עבד עברי, שהרי אין היובל נוהג, אבל הוא יכול היה לקרות, עקרונית. את ההשראה לתיאור הזה שאבתי מאמירה של הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל-אביב ומגדולי התורה בדור הקודם. הוא היה תלמידו וממשיך דרכו המעמיקה של גדול ראשי הישיבות שלפני השואה, רבי שמעון שקופ. בספרו "לנבוכי התקופה" הוא טוען שמי שלומד היטב את דיני העבדות שבתורה, יודע שיכולים ללכת שני אנשים ברחוב, ואף אחד לא יוכל לדעת מיהו העבד ומיהו האדון. כיצד? התורה מחייבת את האדון להתייחס לעבדו בכבוד, ולתת לו כל מה שהוא נותן לעצמו. הוא אוכל מה שהאדון אוכל, ולא משהו ברמה פחותה מזה. הוא לובש מה שהאדון לובש, הוא ישן על מספר הכריות של האדון, בתנאים לא פחותים. לפעמים יש רק כרית אחת, רכב אחד, מזרון אחד, והאדון חושש לעבור על דברי תורה, ולכן יתן את האחד לעבדו. הרכב אינו של העבד, אבל הוא זקוק לרכב לעבודתו, ולכן קונה האדון עבור עבדו רכב דומה לשלו, שירגיש נוח כמוהו, עד כדי כך שחז"ל אמרו: "קנה עבד, קנה אדון לעצמו".
אם כן, מדוע שירצה מישהו לקנות עבד? ומדוע בכלל יש דיני עבדים בתורה?
התורה אכן לא אוהבת מלכתחילה את רעיון העבדות. "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים". פתרון העבדות עולה כשמגיעים למצב של אין מוצא. למשל, אדם היה עני מרוד, ולא היה לו מה לאכול. הוא לא המתין לצדקה, אולי התבייש לבקש, והלך וגנב. הוא נדרש להחזיר את הגניבה, אבל אין לו מנין להחזיר. שילך לעבוד בעבודה נוספת? מתי? בעבודה הוא מצליח להרוויח את פרנסת משפחתו הבסיסית, ולא יהיה לו מהיכן להחזיר לזה שגנב ממנו. התורה נותנת פתרון: יימכר הגנב לנגנב. מה הוא יקבל בתמורה לכך שמוכר את עצמו ואת חירותו? הוא יקבל את מחיקת החוב של הגניבה, ולנגנב יהיה לכל הפחות סיוע בעבודות שלו. למעשה, האדון עושה חסד עם הגנב, מוצא לו פתרון. היו זמנים שבהם ההתמודדות על הלחם הייתה כפשוטה, עוד חיים עמנו אנשים שחוו את זה. לפעמים יום עבודה היה מכניס רק את הוצאות המאכל של אותו היום. כעת יהיה לגנב בית חם ללון בו, כשכל צרכיו על האדון, ארוחות מלאות, ביגוד מלא, והוא יחיה באיכות חייו של האדון.
מלבד זאת, הגבלות רבות נאמרו על האדון. למשל, אסור לקנות את העבד בצורה מבזה, כמו בשוק העבדים, אסור לתת לו עבודה שאינה נצרכת באמת. אם העבד ישיג כסף, הוא יוכל להכריח את האדון לשחררו מיידית, גם לפני מלאת תקופת העבדות, תמורת היתרה היחסית.
האם אין האימוץ הזה ראוי לכל הערכה? בתורה יש אנשים מאמצים, לא מוסדות. הכל אנושי ואישי. נכון שהעבד עובד שעות רבות, אבל זה לא זר לנו בעולם המודרני. דמיין איש היי-טק, או מנהל בכיר, שעובד שעות מרובות, שחייב להיות זמין בטלפון כמעט 24 שעות ביממה, שרואה את ילדיו בעיקר בשבתות וחגים. יתירה מכך, תקופת העבדות מוגבלת לשש שנים. אפשר לכנות אותה כ"שיקום תעסוקתי". בתום תקופה זו, מצווה האדון להעניק לעבד מהברכה שהא-ל ברכו, מכל אחד ממיני יבול שדותיו, וכדומה. העבד יחזור לביתו בידיים עמוסות מכל טוב אדוניו.
לא פלא שעם יחס כזה העבד יעדיף לפעמים להישאר אצל האדון ולהמשיך לעובדו. התורה מביעה את חוסר הנחת שלה מרעיון זה, ואומרת שאם בכל אופן הוא מחליט להישאר מעבר לשש שנים, ירצע האדון את אזנו לפני תחילת סדרת השנים הנוספת, כדי להזכיר לו שהוא אמור להיות עבד הא-ל בלבד. אותו סימן קטן באוזנו, כעין חור לעגיל, יזכיר לו שהקב"ה הוציא את היהודים ממצרים כדי שיהיו בני חורין, ולא שימצאו לעצמם עבדות אחרת. בן חורין לוקח אחריות על חייו, מתמודד עם החיים הקשים, מפרנס את עצמו, ולא מפתח תלות באחרים. גם תקופת הארכה זו מוגבלת עד לשנת היובל. בהגיע ראש השנה של שנת היובל, מפסיקים העבדים לעבוד. ב'עשרת ימי תשובה' הם עושים סעודות פרידה, סוגרים מעגלים של שנים רבות, נפרדים, ומתכוננים בשמחה לשוב לבתיהם עם השמע קול השופר של אותו יום הכיפורים. כך לא תשכח זהותם העצמית.
אמנם אלו הם דיני עבד עברי, אבל גם בעבד שאיננו עברי מדגיש לנו הרמב"ם, בהלכות עבדים, שאנחנו צריכים להיות אנושיים, ולהתנהג כלפיהם בחמלה. אגב, העבד מאומות העולם הוא כחצי גר, והוא מקבל על עצמו את הבסיס המוסרי של היהדות.
דומני שמיותר להשוות בין המאבקים האינסופיים על זכויות, בעולם המודרני, לבין הזכויות המוקנות כבסיס פשוט ומחייב, במוסר של "מדינת ההלכה" האמתית. גם היסטורית, מוסר התורה היה המורה והבסיס הראשון למוסר המודרני, לזכויות האדם וחירותו, בעולם כולו, אף אם לעתים קם התלמיד על רבו… ■