יש לי נטיה לא מוסברת שאחרי שקורה משהו שחיכיתי לו המון זמן, אני פשוט רוצה להיכנס למיטה, להתכרבל לתנוחה עוברית וללכת לישון. בין אם הסיבה היא העייפות או המתח שליוו את החיכיון ובין אם החשש שמשהו עלול לקרות ושוב להפוך את הקערה על פיה, זו הנטיה.
מדברים בחנוכה על האור והאור. וזה נפלא. אבל בסוף רק מי שחווה חושך, יבין איך נראה אור. יש המון חיכיון וקושי בעולם הזה, אין לי מושג למה. כמאמר חכמים לו ידעתיו – הייתיו. אי אפשר להבין מהלכי שמים. טייק איט או ליב איט, תאמין בזה, או תתנגח, אבל זה המהלך. ועדיין, משהו אחד צריך תמיד ללכת איתנו בראש, לא רק ״הכל מלמעלה״, אלא גם ההמשך – שהכל באמת יגמר לטובה. באמת. לא כמשפט שמצטטים יפה מהגמרא, ולא כהצדקת מורטיריות, איזה צידוק הדין מזעזע. זה להיות בשלב שבו מה שרציתי לא ממש נראה רוקם עור וגידים, ועדיין לזכור שבסוף הטוב נגלה ושלם ומושלם וכל מה שחלמתי. כל ה״לטובה״ – באמת מגיע.
עודדתי השבוע אהובה שמאסה בחיפוש. ״חכי חכי״, אמרתי לה. ״הוא יגיע גם יגיע. והוא יניח תיונים ישירות על השולחן, אחרי שאמרת לו בפעם המליון שלא. ועדיין הוא יהיה פלא, ואתם תהיו מבחילים ממתיקות", והיא צחקה מאוד וחזרה לנשום כי פתאום צצה תזכורת שבסוף, אחרי כאב הראש והלב, אחרי כל החושך – מגיע האור.
הרעיון הכי יפה בחנוכה, הוא כל כך בסיסי ופשוט – כל יום מוסיפים רק נר אחד. כי לכל אחד החושך שלו. המדרש מביא שבמכת חושך במצרים, החושך היה כל כך סמיך עד שאפשר היה למשש אותו. אנשים הרגישו שהוא עוטף אותם, פיזית, בתחושה שזה לא עתיד להגמר. וחנוכה פשוט מאותת שנזכור, בכל תהליך, שיש אור בקצה המנהרה. אבל גם שיציאה מחושך היא הדרגתית. כל יום – נר אחד. כל יום – להוסיף אור. כי כולם בחושך. אין, אין, כולם. כל מי שמרגיש חלש או נדחק לשוליים, או שהחיים כאילו ״פוסחים״ מעליו. רזים, מלאים, גבוהים, נמוכים, עשירים, יפים, תמימים ונבונים, הורים, סבתות, שחקנים, זמרים, אנשי המילה הכתובה, רצפים, טייחים, מורות, רופאי שיניים, פסיכולוגים וסלבריטאים. כולם כולם בחושך שלהם וכולם צריכים את חנוכה, כתזכורת – שהאור מגיע. שיש ניסים כנגד הטבע, ונס, לא מצריך הגיון. וגם, שכדי שנוכל להכיל אותו, גם לאור יש תהליך – מוסיף והולך, צעד אחרי צעד. אור גדול במיוחד, מצריך לפעמים, לאט לאט.
תפריט
