כמה לא רציתי שיגיע כבר "אחרי החגים" הזה.
מי צריך את השגרה הזאת, את הימים האפורים, הארוכים, המאוד דומים זה לזה.
היה לי טוב, ממלא וכיפי כל תקופת חגי תשרי.
בכל יום קמתי עם השאלה איזה יום היום. הפתעה כל פעם מחדש.
כל יום היה בעל אופי אחר, תוכנית שונה, אורחים שונים, ואוכל, נו, טוב, די דומה (בשר, בשר ו… בשר).
הרגשתי שהסוללה שלי מתמלאת ומתמלאת לאחר תקופה אינטנסיבית ושוחקת.
אבל זה כבר כאן. ואין לאן לברוח. וכל עוד אין אפשרות להקפיא את הזמן או לחזור אחורה – צריך להתמודד עם זה.
לכן שוב יצאתי להליכה. זה עוזר לי להיכנס פנימה. למיין מחשבות, לחדד רצונות.

והתחלתי בלהרגיע את עצמי אל מול השגרה הגדולה והמאיימת הזאת.
שמתי לה גבולות, לשגרה. שלא תשלט עליי, שלא תחשוב שהיא עכשיו הולכת להיות המלכה פה.
חנוכה. אמרתי לה לשגרה. עד חנוכה יש לך להיות פה.
זה כבר עזר לי לנשום.
נקודת ההטענה הבאה עגנה באופק. 
ועכשיו אני צריכה עם הסוללה המוטענת במלואה שלי לצאת לדרך. 
לעבור את כל השגרה הזאת עד לנקודה הבאה.
התחלתי לחשוב במה אני מתכוונת להשקיע אנרגייה.
לחשוב מה אני רוצה לעשות בשביל עצמי, בשביל בעלי, ילדיי, ביתי, סביבתי.
את כל הקבלות וההחלטות הגדולות שכיכבו בתפילות של החגים האחרונים לתרגם למעשים.
זה לא היה פשוט כל כך. במהלך כל ארבע הקילומטרים שהלכתי הצלחתי רק להגיע להגדרות. 
לייצר לי מסגרת. להציב פתחים וכותרות.
לא הספקתי להכניס עוד תוכן למסגרות האלו. 
חזרתי הביתה מותשת פיזית אך רגועה. יש לי מפתח להתמודד עם השגרה הזאת.
התארגנתי ויצאתי להקפות שניות.
תוך כדי 'מראה כוהן' ו'אדיר ונאור', 'הוד והדר' ו'מפי אל' גיבשתי לי את המתווה של השגרה החדשה שלפתחנו.
ועוד סיבוב ו'צמאה נפשי', וכבר יש לי ממש תוכנית פעולה להתחיל איתה את מחר.
והקפה נוספת, ו'שמע ישראל', ו'ה' מלך', וכבר יש לי אפילו עודפים שייכנסו לפעילות רק אחרי חנוכה.
והינה, אני ממש נרגעת וממש ממש כבר מחכה להתחיל את השגרה הזאת.
מחר זה קורה. אחרי החגים. זה כאן.
אז בראש מלא בתכנונים, לב מלא תפילות והודיות ושרירי רגליים תפוסים אני מוכנה אלייך, שגרה. 
מקווה שתקבלי אותי באהבה.