אטמוספירה של ניחוח הקטורת

בשנתיים האחרונות, חוש הריח נהיה שחקן משמעותי בשיח הציבורי. לא הרחת את קדיחת התבשיל? אולי כדאי לבצע בדיקת PCR. איך פועל החוש הפלאי הזה?
הריח הוא אחד החושים המעודנים של האדם, שיש בו ממד רוחני. חוש הריח עוזר מסייע להתמצאות בשטח – כך נוכל להיזהר מסכנות, כמו ריח אש או ריח רטיבות או ריח ריקבון, ויש עוד צדדים רבים לחוש הריח. למשל: ריח חזק עשוי גם להועיל לעוררות למי שנמצא בהכרה מעורפלת, ובדורות הקודמים היו משתמשים בזה רבות. על הקרבת הקרבנות נאמר 'ריח ניחוח לה" למרות שלפי כל קנה מידה ריח הבשר הנשרף לא היה נעים. בכל אזור בית המקדש היה ריח חריף של בשר נשרף שעלול היה לגרום לבחילה חמורה או להקאה ולהתייבשות אצל נשים מעוברות רגישות, תופעה שעלולה להסתיים בהתכווצויות רחמיות ובהפלה. אך באופן ניסי, בבית המקדש לא הפילה אישה את עוברה מריח הקרבנות הנשרפים.
ויש ריחות מסוג אחר. בסוף פרשת תצווה מסופר על הקמת מזבח הקטורת, שפעמיים ביום הכהן היה מקריב עליו את הקטורת, שהיא תערובת של בשמים טחונים שהונחו על גבי גחלים, וכך הם נשרפו לאט לאט והעלו גם עשן אבל בעיקר ריח מיוחד מאוד.
ריח ניחוח לה' הוא קורבן שהוא קודש קודשים לה', וזה רצונו כחלק מעבודת ה' של בני האדם. על אחת כמה וכמה כשמדובר על ריח עדין ומיוחד של הקטורת. חז"ל אמרו שהריח של הקטורת בבית המקדש היה כל כך חזק שאפילו הכלות שנישאו בירושלים התבשמו ממנו, כי כל העיר התמלאה בריח בושם נפלא. אפשר לקנא בתושבי ירושלים בזמן שבית המקדש היה קיים, לחיות בתוך אווירה של קודש ולהתבשם מריח הקטורת. אולם לכל דבר מתרגלים.
אני מנסה לדמיין את מחרת הפסח האחרון לפני כניסת עם ישראל לארץ: בבוקר פותחים את פתח האוהל – ואין מן. וצריך להכין ארוחת בוקר, וכולם בהיסטריה.
כשהיינו צעירים, גרנו תקופה בקיבוץ שעלבים, והיה לנו שם גן עדן. מעבר לנוף האנושי המופלא, אנשי תורה ועבודה, היה שם מצע אידיאלי לגידול ילדים. מטפלות נעימות, אוכל מוכן שלקחנו הביתה ב'סיר הסירים', וילדים נקיים שהגיעו הביתה עם חבילת חיתולים נקיה ומכובסת, ובגדים נקיים ומגוהצים. כשהחלטנו לעבור לישיבה במעלה הגבעה, הופסקו ה'שירותים' האלו. אני זוכרת את היום הראשון, בו האירה בי ההבנה שהכול השתנה. כבר אי אפשר לגשת לחדר האוכל של הקיבוץ ולקחת 'סיר המעלות' ,למלא אותו בכל טוב, ולחזור הביתה עם אוכל מוכן. פתאום צריך ללכת למרכול ולהכין ארוחה – עולם אחר. כך הרגישו אבותינו כאשר פתאום נגמר המן, והוא כבר לא מחכה להם על הבוקר מחוץ לדלת וטעמו כצפיחית בדבש.
כך גם בימי המקדש – לחיות באטמוספירה שכולה ריח ניחוח של הקטורת. זהו ממש עולם אחר.