בתקופה הזו שנתרגשה עלינו המגפה והמצב הכלכלי נהיה דחוק וקשה, קשה לי במיוחד לעמוד מול הילדים שלי ולומר "לא" על דברים שהיו רגילים בהם. תוכלי לחזק אותי?
תשובה
ייתכן שהקושי שלנו נובע מכאן:
"לא" היא מילה לא יפה. אני לא רוצה לומר אותה!
"כן" – זה כבר מוסיף חיוך וחן. כן?
ובכן, הילדים שלנו יותר משהם צריכים את ה"כן" צריכים את ה"לא".
כי מי יעזור להם את הגבול לא לעבור?
בגדר הטובה לעצור?
למה לומר "לא" של אהבה ואכפתיות
במקום ליהנות מ"כן" מלא נחמדות?
שכן מה באמת עומד לנגד עיניי? איך אני נראית כהורה
או מה אני, מורה?
נכון, קשה כשזה נראה לא טוב.
הרי הבטחתי לעצמי שלא להיות כמו אימי
אלא להרעיף ולאהוב ולהיות רק בטוב.
ואז בשעת מבחן במה אני עסוקה באמת, בטובת הילד,
בטובת המציאות או איך אני נראית דרך העדשה שלי כמתבגרת?!
הרי המשקפיים האלו כל כך סובייקטיביים וילדותיים, שאיך אפשר עליהם לסמוך?
למרות שבי נשבעתי שבחיים אבל בחיים לא אהיה דומה לאימא שלי,
הינה לפעמים טובת ילדיי משתקפת לי דווקא בדמותה!
האם אוכל להניח למשובת ילדות שלי, להסתכלות חלקית ולא מושכלת,
ולהיות עניינית, כשצריך סוגרת וכשצריך פותחת דלת?
הדרך לכך עוברת כמובן בהודאה שאימי הייתה לי אם לתפארת
וקצת לאכול את הכובע ולהוריד את האגו של המתנשאת
אבל מזה יוצאת לילדים שלי אימא בעלת יתרון הניסיון
אימא שמשוחררת מ"מי אני" ו"איך אני נראית" ו"מה יגידו"
ופנויה לטובה האמיתית של ילדה – שמיים יעידו.
כשה"לא" הוא לא "כן" הוא כן (מלשון כנות)
ולא סתם "כן" של ריצוי וחנפנות,
העוסק בטפל וזונח את העיקר
ומבלבל ומאבד את הדרך לבן היקר
על כן נתמקד בחינוך לטוב ולאמת ולא ל"בא לי" ו"אני במרכז"
אלא בחינוך מורה דרך. "דוגרי" בלעז.
נהיה מחנך שאפשר לסמוך עליו כי הוא יודע מהי סמכות
מלא שלמות פנימית, ביטחון בטוב ואכפתיות
מנחיל את האמת הנכספת מתוך בהירות
שהילד רוצה בה (לא פחות ממך) בשלמות.
בהצלחה,
אהובה.
