איך אפשר לטעום טעם חירות

כשהייתי בכיתה י”א הרגשתי שהלימודים לא באים לי טוב וגדול עליי כל עניין הבגרויות והציונים. הנשמה שלי רצתה משהו אחר, גבוה ורוחני יותר מאשר לשעבד את עצמה לגרפים ולטבלאות של מספרים וציונים. אני זוכר שכל אחד מהחברים שלי שסיפרתי לו, שלא מתאים לי להמשיך לכיתה י”ב ואני רוצה לעזוב את הישיבה התיכונית שלמדתי בה, אמר לי שאני חי בסרט ושאין מצב בעולם שההורים שלי יסכימו למהלך המופרע הזה.
כשסיפרתי את הדבר לכמה מורים בישיבה הם אמרו לי באופן רציונלי מאוד: “אתה לא ילד. קודם כל תסיים עם הבגרויות ואח”כ תפרוש. מי שמע על תלמיד שפורש מהלימודים רגע לפני כיתה י”ב?”
שמעתי את התגובה שלהם והתלבטתי אם בכלל לפנות להורים שלי בעניין. הנשמה שלי זעקה. בכתה. נמאס לה. הלב שלי היה כמה כבר ללימודים מסוג אחר. הרבה יותר חווייתיים. ריגשיים. איך שלא הפכתי את זה, כל העניין של הסינוס והקוסינוס פשוט לא דיבר אליי. לא הבנתי בשביל מה אני צריך להשחית את הזמן היקר שלי על לימודים, שכמו שראיתי אותם לא יתנו לי כלום.
“גם אם זה לא מעניין אותך” ניסה חבר שלי להסביר לי איך החיים עובדים, “אתה חייב את הנושאים האלו כדי להוציא ציון טוב, כדי לסיים את הבגרות עם כמה שיותר יחידות טובות במתמטיקה, כדי להתקבל אחר כך לאוניברסיטה טובה שתוכל ללמוד בה מקצוע טוב שיוכל להבטיח לך פרנסה טובה. מבין איך זה עובד?”
אבל לא הבנתי. ולא רציתי להבין. והלכתי להורים שלי. ובניגוד גמור לכל מה שאמרה הסביבה, ההורים שלי היו מספיק עצמאיים ובטוחים בעצמם ובי, כדי לשחות נגד הזרם ולחפש לי מסגרת חלופית, הגם שההחלטה שלהם הלכה נגד הרוח הכללית שהייתה סביבם.
“אבל מה יהיה איתו? מה עם הבגרויות שלו? איך הוא יעשה תואר? איך הוא יסתדר בחיים? איך הוא ימצא בכלל עבודה? איך אפשר להצליח בחיים האלה בלי התואר?” אמרו להם הנשמות הטובות.
אבל ההורים שלי, באומץ, ביושרה, באמונה לקול הפנימי שהם הלכו איתו והאמינו בו הסתכלו על הילד שלהם וראו כמה שהוא סובל. כמה שהוא מיצה את הקונספט הקיים. והחליטו: נמצא לך מסגרת אחרת. אלטרנטיבית. שתשמח אותך. כי הרבה לפני הציונים והבגרויות מה שחשוב לנו זה שמחת החיים שלך. אמרו ועשו ומצאו לי מסגרת אחרת.
***
נזכרתי בסיפור של ההורים שלי מפני שדיברתי השבוע עם הורים של תלמיד שאמרו לי שהוא רוצה לעזוב את הישיבה התיכונית שלו, רק שהם לא בטוחים שהם באמת רוצים להוציא אותו משם. הילד סובל, קשה לו, המסגרת לא מתאימה לו והוא באופן כללי איבד משמחת החיים שלו.
נו, אז בשביל מה אתם גורמים לו להמשיך ולסבול? למה אתם לא מוציאים אותו משם?
“כי אנשים יחשבו שהשתגענו לגמרי” אמרו לי בעצב. “מה עם בגרויות? (הוא יכול להשלים אח”כ- אמרתי להם) מה עם תואר? (גם את זה הוא יכול להשלים…עובדה. אני השלמתי). אז הילד שלהם נשאר עוד חצי שנה והיה לו ממש קשה עד שהוא כבר לא הסכים ללכת יותר לישיבה שלו ונשאר בבית.
אני חושב על זה שכולנו בסופו של דבר משועבדים. לפעמים כמו העבדים במשל המערה של אפלטון איננו מצליחים לראות את החיים עצמם בגלל שלשלאות הברזל שכובלות אותנו לעבר הקיר וגורמות לנו לחשוב שהצללים שעולים מהקירות ומהמדורה שדולקת מולנו הם הם החיים עצמם.
השיחה עם ההורים האלה הזכירה לי את השיחה שניהלתי עם תלמיד שאמר לי בבושה שהוא אוהב לתפור. למעשה הוא משוגע על תפירה, רק מה? הוא מת מפחד. המחשבה שהחברים שלו יתפסו אותו תופר, שאבא שלו ידע שהוא תופר, שאחים שלו יראו אותו תופר, גורמת לו לוותר על החלום שלו. למה? כי זה לא שייך. ותפירה זה לבנות. ואם אתה לא רוצה שיצחקו עליך אז דלג הלאה וותר על הרעיון. וזה ממש מצער אותו. אמרתי לו שאולי ינסה בכל זאת לשתף את אבא שלו. הוא אמר לי שחבל על הזמן כי אבא שלו יצחק עליו. עודדתי אותו בכל זאת והוא שיתף את אבא שלו ונדהם לגמרי כאשר אבא שלו במקום לצחוק עליו עודד אותו ואמר לו שאם זה מה שגורם לו להיות מאושר שילך על זה. אח”כ התקשרתי לאבא הזה ואמרתי לו שהוא מהווה בעיני מקור השראה ושהייתי נותן לו מקום של כבוד בשולחן ליל הסדר כי ככה בדיוק נראית יציאה לחירות: ללכת עם האמת הפנימית שלנו (כמובן בתנאי שהיא לא גורמת צער למישהו אחר) להשתחרר מכבלי ה”מה יגידו” ולעוף עם החלומות שלנו עד הסוף. ככה מרגישה חירות!
“האדם אינו מה שהוא חושב שהוא. הוא גם אינו מה שאחרים חושבים שהוא. האדם הוא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא”, צ’ארלס קולי, מפתח תיאורית “העצמי שבמראה”.