שלום לך. אני חוזרת עכשיו מאספת הורים, ואני די מתוסכלת. יש הורים שהמפגש איתם הא כמו בית משפט: למה עשית כך ולמה לא עשית כך? ויש הורים שגם מרגישים בבית משפט, אבל הפוך: כשהם שומעים ממני מה לא בסדר אצל הילד כל משפט שלי הופך כתב אישום נגדם, והם מתנצלים בסוף הפגישה למרות מחאותיי. ויש הורים שכשנחשוב יחד ונגיע למסקנות איך כדאי לנהוג עם הילד יתייצבו לכאורה לימינו של הילד ויבקשו עוד הזדמנות ועוד ויתור. הם לא נותנים לי לחנך את הילד לשאת בתוצאות מעשיו. מה עושים?
תשובה
הנושא של יחסי הורים ובית הספר חשוב מאוד ומורכב. ננסה לתת כמה נקודות עקרוניות. בשורש הכול עומדת השאלה של מי האחריות להתנהלותו של התלמיד בבית ספר. האם זו תוצאה של התנהגות המורים או ההורים כלפיו? זה כולל את שני ההורים הראשונים שתיארת. הראשונים חושבים שהתנהגותו נובעת מהתנהגות המורים, שנהגו לא נכון כלפיו, והשניים תולים את הקולר בעצמם, שהרי הם אשמים בתפקודו הלקוי של ילדם, והוא משמש חלון ראווה המעיד על הוריו.
לפעמים העמדות האלה מתחלקות בין ההורים לבית הספר: ההורים מאשימים את בית הספר, ובית הספר מאשים את ההורים.
הטעות המשותפת של שניהם היא שהאחריות פוקעת מהילד ומתגלגלת כתפוח אדמה לוהט בין שני הצדדים האחראים לחינוכו של הילד. אבל כשהאחריות מוסרת ממנו הסיכוי שישפר את דרכיו קטן מאוד! לכן על ההורים והמורים לגבות זה את זה ככל האפשר. לא כי אנחנו חפים מטעויות ולא כי אנחנו מסכימים תמיד, אלא כי טובת הילד היא שנהיה בגיבוי הדדי והאחריות תחזור אליו, כדי שלא נהיה סוכנים המשתפים פעולה עם הילד נגד אחד הצדדים במקום לחנך אותו, ועדיפה סמכות טועה מסמכות מעורערת הניתנת לשיפוטו של הילד. גדילה בלי סמכות מזיקה לילד יותר מטעות חינוכית כזו או אחרת.
כולנו מעוניינים בטובתו של הילד, וההורים והמורים ניתנו לו בהשגחה פרטית מהבורא. כדאי שהילד יכבד את ההורים ויזכה לשפע של שדרוג איכות החיים שלו, וגם המורה שלו ניתן לו בהשגחה פרטית מדוייקת לו. ברור שהיחס הנכון והמכבד והמקבל את סמכותו יצמיח ילד משובח, גמיש וחכם הלומד מכל אדם (ונאריך בזה בפעם אחרת).
הבעיה השלישית שהצגת, של הוויתור לילד, קשורה לפחדים של ההורים שהילד ישבור את הכלים או לא יעמוד בקושי של תוצאות מעשיו, או שקשה לנו לראותו סובל ולא שמח. שוב, השורש הוא המחשבה המוטעית שתפקיד ההורה והמורה לתת לילדים חיים טובים, נוחים ושמחים, ואם לא כן נאבד אותו כי הוא יתקומם או ייגמר. הפחד שיתקומם קשור לרצון שלנו לשמור על יחסים טובים, ואנו מאוימים מלאבד את הילד. הפחד הזה נובע מחוסר אמון ברצון של הילד לבחור בטוב: הוא מעוניין בנו כסמכות, רוצה לשתף פעולה וצריך את הקשר איתנו באופן קיומי (גם אם הוא משדר את ההפך), ולכן אם נעשה את עבודתנו בבטחה הוא יצטרף אלינו.
הפחד שייגמר קשור לחוסר האמון שלנו ביכולת שלו לשאת בגבורה את תוצאות מעשיו, להפיק לקחים. זאת אומרת, חוסר האמון בטוב שבו וביכולת שלו מונע מאיתנו להחזיר אליו את האחריות לחייו ולאפשר לו לגדול.
אם נצליח לגייס את ההורים למקום של אמון ברצון של הילד וביכולתו לבחור בטוב, נוכל יחד להחזיר אליו את האחריות במקום לגלגלה בינינו. האחריות להתנהלותו ולתפקודו האישיותיים והלימודיים תחזור אליו, והוא יעשה אותה על הצד הטוב ביותר.
אני מאחלת לך הרבה כוח, הרבה אמון והרבה נחת.
