הנה מתחיל לו חודש אדר ואומרים "משנכנס אדר מרבין בשמחה", ואני כולי בדיכאון אחד גדול מהמצב. איך אפשר לשמוח?
תשובה
כל כך הרבה אנשים סובלים מדיכאון בחברה שלנו. נשאל למה? למה אנחנו עצובים? איך זה שבחברת שפע ונתוני חיים טובים מאי פעם, הצד הנפשי דווקא נחלש?
הרב קוק כותב בפסקה "שמחת הרצון החופשי" באורות הקודש על העצבות שהיא שנואה על ה' יתברך. לא די שמרגישים עצבות, גם אין הכלה למצב העצוב? וה' יתברך אף שונא אותה!!? כן אותה. לא אותנו. וכל כך למה? מפני שהעצבות נובעת מהמקום המושחת שבדעות וברגשות. העצבות מבוססת על דעות לא נכונות ומתוך כך גם מייצרת רגשות בהתאם. זה רק מעליב יותר?! אל דאגה תיכף הכול יתבהר.
גולת הכותרת של האדם, הייחוד האיכותי שלו – שהוא בעל רצון. אין לאדם בחירה אם לרצות או לא, אבל יש לו בחירה מוחלטת מה לרצות טוב או רע. להיות נותן או נוטל. תוכן הרצון נתון בידינו בכל עת ורגע. החידוש הגדול הוא שאושר האדם הוא תוצאה של רצון טוב. כשאדם רוצה להיטיב לזולתו ממילא נהיה מאושר. זה מדהים להבין את זה: טוב לנו, ונעים לנו להיות טובים. ככה זה בני אדם. ככה זה להיות יהודים.
אדם עצוב לעומת זאת, הוא אדם מיואש שחושב שהאושר של האדם לא נתון בידיו אלא נגרם מדברים שהם לא ביכולתו ומחוץ לרצונו והווייתו. המחשבה הזו היא בעצם מחשבה קורבנית. "אין לי סיכוי להיות מאושר כי המציאות, ובעצם ה' יתברך לא מאפשרים לי". אומר הרב קוק מחשבה קורבנית זו היא מחשבת פיגול, מחשבה שפוסלת את הקורבן. כי להיות קורבן זו בחירה שמבוססת על מחשבה לא נכונה.
יתרה מכך, מחשבה כזו מעוררת את כל המידות הרעות שביסוד הרשעה: פעם אחת מפני שהיא כופרת בטובתו של מקום או ביכולותיו (ולכן לא סידר לי מציאות שמאפשרת אושר). ופעם שניה מחשבה כזו נותנת לגיטימציה אישית לכל רוע: "כיון שרע לי אני עושה לאחרים כתגובה של פיצוי עצמי וכדו'". הלגיטימציה הזו היא מפתח לכל רוע ורשעות.
במגילה אנו פוגשים את עמלק. תמצית הרוע עלי אדמות. המן מציב כל כך הרבה תנאים לשווי החיים: לא די לו שיהיה עשיר, ושיהיו לו בנים לרוב, ואישה, ואוהבים, וטבעת המלך בידו, וכולם כורעים ומשתחווים לו חוץ מאחד – "כל זה איננו שווה לי". אם יש תנאי אחד שלא מתקיים, לא שווה לי כלום. המן משועבד לכל כך הרבה תנאים כדי להרגיש מאושר בחייו, והוא בעצם שפוט של המציאות כורע ומשתחווה לה. לעומתו "מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה". אין שום אירוע או מציאות שמקפלת אותו, מייאשת אותו ובגללה הוא כורע ומאבד תקוה. האומר שלו "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עימנו אל". מתוך ביטחון בה' וטובו, ומתוך מסירות הנפש שלו למען עמו, ודאי ברווח וההצלה שיעמוד ליהודים.
ואנחנו בניו ותלמידיו זוכרים שהמציאות והנתונים בחיינו מאורגנים באופן מדויק וא-לוקי. גם אם הדבר לא גלוי לעין ונדמה שצרוף נסיבות גורם לכל אנו וודאים שהכול לטובה. האושר הוא נתון בידינו ואין אנו צריכים כי אם לאמץ את רצוננו לטוב. לכן אין עצבות וייאוש בעולם כלל – רק לשמח יש.
