אין לך תלמידה שאין לה שעה

שוחחתי בתקופה האחרונה עם הרבה הורים מתוסכלים ששיתפו אותי בתחושותיהם בעקבות מכתבי הדחייה שקיבלו הילדים שלהם מהישיבות התיכוניות. חלקם הרגישו שהמראיינים ממש פספסו את הילדים שלהם, שהציונים שהציגו לא תאמו כנראה את סף המצוינות הנדרש שאותם מוסדות מחפשים.

בדיוק במוצאי שבת הגיעה ההודעה הזאת, והיא נראתה לי קשורה מאוד ליכולת שלנו כאנשי חינוך להאמין בתלמידים ולזהות את הנשמה שנמצאת מעבר לתלמיד שלא מצליח ליישר קו עם הכללים של המוסד שקיבל אותו. הכותבת אישרה את פרסום המכתב: "שבוע טוב. הרגשתי צורך לשתף:

ביום חמישי אימא שלי, שהייתה מחנכת ומורה לאנגלית באחת האולפנות הגדולות במרכז, עברה אירוע לב.

ההורים שלי מנויים על שירותי חירום, אבל עד שאלו הגיעו לבית שלהם הספיקה להגיע אליהם קודם צוות של ניידת טיפל נמרץ של מד"א.

הגעתי רבע שעה לאחר תחילת פעולות ההחייאה, ואיך שפתחתי את הדלת וראיתי את הצוות עובד על אימא שלי הסתכלתי על מישהי, שלאחר מכן הבנתי שהיא נהגת האמבולנס, והפנים שלה משום מה היו מאוד מוכרות לי, רק שלא הבנתי מאיפה.

נהגת האמבולנס כמובן זיהתה מייד את אימי ואת הבית שכל כך הכירה וחייכה אליי, רק עדיין לא קישרתי ולא לא הבנתי מאיפה היא מוכרת לי.

רק כשכבר לקחו את אימי לאמבולנס הבנתי: זו הייתה התלמידה של אימי שעזבה את בית הספר, ומאז בכל יום חמישי אימא אירחה אותה בביתנו ודיברה איתה שעות, וזאת לאחר שבכל שבת שלישית לערך הנערה הזו התארחה בבית שלנו.

כשהגיעה אימי לבית החולים, ואנחנו אחריה, נהגת האמבולנס הזכירה לי בקצרה את כל הסיפור. איך שבכיתה י"ב עקב משבר חמור בבית חלה אצלה תפנית בהתנהגות ובלימודים: היא התחילה לעשן ולהתנהג באופן בלתי הולם, ובסוף הנהלת בית הספר החליטה שהיא תפרוש ממנו לגמרי.

אימי, המחנכת שלה, הייתה היחידה שדרשה שהיא תישאר, ואף התחייבה לערוב להתנהגות שלה ולפרוס עליה את חסותה.

רק אז התרצתה ההנהלה, ואימי החלה לשמש לתלמידה גם מעין משפחת אומנה נוסף על הדודה שלה, שהיא עברה לגור אצלה.

לאחר עזיבת בית הספר ביקשה אותה נערה להתנדב במד"א, ומאחר שפרשה מהלימודים המראיינים שלה קצת היססו אם לקחת אותה. אימי באה במיוחד כדי להמליץ עליה באופן אישי…

אימי, שהייתה גם מורה לאנגלית, לחצה עליה לגשת לבגרות וישבה איתה שעות על גבי שעות עד שאותה נערה ניגשה לארבע יחידות לימוד, והצליחה לעבור בציון יפה. מאז היא הספיקה גם להתחתן, להשתקם, להקים עסק ולהמשיך עם ההתנדבות שלה במד"א.

מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה בבית שלנו עברו יותר מעשרים שנה.

'תאמיני לי', היא אמרה לי בהתרגשות, 'שכל ההתנדבות שלי במד"א הייתה שווה רק בשביל להחזיר קצת לאימא שלך'.

הערב, במוצאי שבת, אימי יצאה סוף-סוף מטיפול נמרץ וחל שיפור ניכר במצבה.

למה בחרתי לכתוב לך? כדי שאנשי החינוך שיקראו את הסיפור שקרה לנו יזכרו שאין תלמיד או תלמידה שאין להם שעה, ולפעמים התלמידה שהאמנת בה למרות שכל המערכת התייאשה ממנה

היא שעוד עשויה להציל את חייך.

מאחלת לכל עם ישראל חודש טוב ורק בשורות טובות".