נראה שהנער המתבגר ששר פעם על אהבות כוזבות ולבבות שבורים, מצא דרך אחרת לדבר את הכאב, ולראשונה אולי גם לתת לו פשר. במשך שנים נחשב בנאי לאחד האמנים המיוסרים של המוזיקה הישראלית. הוא חתום על להיטים שהעבירו את הכאב לאלפי לבבות שבורים וכעת הוא מספר לנו פעם ראשונה מה הסיפור של הכאב האישי שלו, שאצור שם כל כך הרבה שנים ובעוצמה כזו גדולה?
לכאורה בנאי בא מבית טוב, עם פרופיל של ילד קצפת. אבא שופט, אמא מנהלת בית ספר, ילדות בישוב עומר היוקרתי ליד באר שבע. אבל במסע הזה הוא מספר לראשונה שבעצם הבדידות שלו לא החלה בלילות הלבנים של תל-אביב, במסע לחיפוש אהבה, אלא כילד שחיפש מקום בעולם.
האלבום החדש של בנאי מדבר כנות אחרת מזו שהורגלנו לקבל ממנו עד היום. זו כנות שמודה שהסיפור שלו הרבה יותר פשוט משחשבנו, נטול הילה ותסביכים עמוקים. כי בראשית גם הוא היה ילד כמו כולנו, שחיפש אהבה ורצה שיאמינו בו ויעניקו לו ביטחון.
המסע שלו לא התחיל בלהיות אומן מיוסר שמחפש משמעות, אלא ילד קטן שרוצה שיעטפו אותו ויגידו לו שהוא טוב. הנרטיב הזה עולה מהשירים והקליפים המרכזיים של האלבום החדש – ואפילו מהקלילות היחסית של המוזיקה, שכבר לא שורקת בעצבות כמו פעם.
ואחרי הניתוח הפסיכולוגי, כמה מילים על הפן המוזיקלי.
השבירה הכי דרמטית של המוזיקה הבנאית שהכרנו עד היום, נעשתה בשירים "ילדה אישה". הקצביות והנגיעות האתניות, הופכות את החיבור בין המילים למנגינה לסיפור שכל אחד יכול להזדהות איתו.
הפעם אין במוזיקה של בנאי התכנסות וטלטלה של הלב ובלי לראות את הקליפ ספק אם היינו מבינים שהשיר עוסק בעצם בנערה שעוזבת את הבית, בזמן שאבא שלה דואג לה והיא מסרבת לענות לו לטלפון ולעדכן אותו שבכל טוב. במקום מוזיקה מכווצת, שפורטת על הנימים העדינים של הנפש, בחר בנאי בהנגשה של הסיפור באמצעות מוזיקה רגישה אך קלילה, שמחברת את המאזין למסע בלי לדקור לו את הלב.
ולמי שזוכר את הבכי של בנאי בעבר בשירים כמו "אבא", זה בהחלט מהפך מעניין, שקשור ככל הנראה לבחירה של בנאי ללכת בפעם הראשונה אל כאב ילדותו ולא לכאב של בגרותו.
בשיר הזה הוא נוגע בזכרונות הילדות המורכבים ברגישות, וזה מרגיש שהוא מקלף את הכאב בעדינות, בלי לדרוך על הפצעים יותר מידי חזק.
כדי לאזן, בנאי מספר לנו כמעט את אותו סיפרו בשיר "לא רואה אותי", אבל הפעם במקום הנגיעה הרכה, אביתר חוזר להשתמש בסכין החדה כדי לפתוח את חדרי הלב, כמו שרק הוא יודע.
"אתה לא רואה אותי / אתה צועק עלי", הוא שר כמעט בבכי, בשיר שנפתח בצורה מקורית בשמיעת הודעה קולית שנער משאיר לאביו. בהודעה הוא מספר לאבא בקול חושש שפספס את האוטובוס ולכן יאחר. בהחלט משאיר חווית האזנה לא פשוטה למי שחווה את הסיפור הזה בעצמו בוורסיות כאלה או אחרות.
בהמשך אביתר חוזר גם לאנתולוגיה של "אבא" ונוגע בנקודת הבלבול, ביחסים המורכבים בין אב לבנו. "אתה אוהב אותי / אתה לא אוהב אותי / אתה סתם אומר". משם נשמע שבנאי כבר מביט על אביו דרך העיניים הבוגרות ושר "אתה פוחד עלי / אני רוצה לבד". אך למרות זאת המשך הטקסט מספר את מחשבותיו של כל נער מתבגר שנקלע למריבה עם אביו ורוצה לברוח ואפילו להכאיב לו קצת.
כנראה לא סתם בחר בנאי את תמונת האלבום היחודית, בה הוא נראה מטייל ביער רמות יחד עם אשתו וילדיו, כשהוריו נראים קצת מאחור יחד איתם.
• • •
בשורה התחתונה שני השירים "ילדה אישה" ו"לא רואה אותי" הם הבשורה הגדולה ביצירה שמגיש לנו אביתר בנאי באלבומו החדש.
שאר השירים עוברים ליד האוזן, למרות שגם בהם נעשה מאמץ לייצר מוזיקה חדשה, עם פס קול שמחפש דרכים חדשות לגעת בכאב.
ההשלמה לסיפורי הילדות של בנאי מגיעה בשיר "מכור", בו בנאי מספר לראשונה על ההתמודדות האישית שלו, כמי שעשה בשנים האחרונות מסע אישי, שכמו כל דבר שעשה בעבר גם את המסע הזה חשף באותנטיות בפני הקהל.
אחרי החזרה בתשובה, המגורים בבני ברק והחזרה לירושלים, בנאי התפנה להביט אל הנפש לא רק מתוך העיניים של המסע הדתי וזה אולי סיפורו של השיר "מכור" (שראה אור כבר לפני שנה). "אני מכור / מכור למה אומרים עלי / לזרים / לאוכל / לכאב".
זו הכנות הישנה והמוכרת של אביתר בנאי, שדוקרת ומכאיבה לכולנו. כי בסוף בכולנו יש אומן מיוסר קטן, שקצת מכור לכאב.
עכשיו רק נשאר לעשות לו טיפול של מציאת פשר הכאב בנוסח ויקטור פרנקל, או אם תרצו בנוסח אלבומו החדש של בנאי, כדי לרפא אותו באהבה.
