השבוע, כשאסף יסעור מהישוב אלוני הבשן שבגולן, זכה באליפות העולם בטקוואנדו, התרגשתי כל כך. אני זוכרת מצוין את אותו מוצאי שבת לפני שבע שנים בערך: קיבלנו הודעת ווטסאפ להתפלל לרפואת הילד שאיבד את שתי ידיו כתוצאה מהתחשמלות. זה היה כמה ימים לפני בר המצווה שלו, ומאז אנחנו עוקבים אחריו בהתפעלות. בחור עם כוח רצון שלא עוצר במירוץ חיו ולא מוותר לעצמו על כלום למרות האתגרים. הוא עזב את הבית בגיל צעיר יחסית ועבר לגור לבד בדירה כדי להוכיח לעצמו שהוא מסוגל להתמודד עם הכל למרות הפציעה בידיים. למד לצייר מהפה. כן כן, מחזיק את העיפרון בפה ומצייר מדהים, האמת היא שהוא בחור לא רגיל, אלוף שכזה, ספורטאי מצטיין שאפילו לקשור את שרוכי הנעליים הוא מצליח בלי כפות הידיים. "אם אומרים לי על משהו שאני לא אצליח, דווקא אני אוכיח לכולם ולעצמי שאני יכול", שמעתי אותו השבוע אומר בראיון ועלה לי זיכרון ילדות שמידי פעם מהדהד אצלי.
שיעור ספורט בכיתה ה' או ו', קפיצה על חמור, המתקן הזה שקופצים מעליו. כמעט כל בנות הכיתה הצליחו לקפוץ ורק אני לא. הגעתי עד אליו, נתתי קפיצה ובום נעצרתי. פשוט לא הצלחתי לעבור מעליו. אין לי הסבר למה לא הצלחתי. המורה לא ויתרה לי וביקשה ממני לנסות שוב, אחרי ניסיון או שניים אמרתי לה שאני פשוט לא מסוגלת לקפוץ. אני גם זוכרת שבכיתי קצת. אולי הרגשתי אכזבה שרק אני לא הצלחתי.
כמה שיעורים אחר כך שוב היה שיעור קפיצה על חמור. שוב כל הבנות הצליחו ורק אני לא. מאותו שיעור החלטתי שאני לא מנסה יותר ואני פשוט לא יכולה. גם בתיכון כל פעם שהיה שיעור קפיצה על חמור פשוט נעלמתי מהשיעור מהחשש שלא אצליח. ככה בקלות ויתרתי לעצמי, וזה הולך איתי כבר שנים, זה ועוד כמה דברים שלא הצליחו לי בקלות וויתרתי עליהם.
ואני מסתכלת על הבחור הזה שהוא כולו השראה, על האופטימיות שלו, על כוח הרצון על העיניים חדורות המטרה. לא חוכמה להצליח כשהולך בקלות, החוכמה הגדולה היא לנצח למרות הקושי והאתגר והפחד, להציב יעדים ולכבוש אותם בלי לרחם על עצמך ולמרות הקושי. לכאורה הכי פשוט לאסף היה להיכנס למיטה ולהתאבל על הפציעה הקשה שלו, והוא בחר לנצח. אסף הוא לא רק אלוף העולם בטקוונדו, הוא אלוף שמלמד אותנו שיעור גדול וחשוב לחיים: אין דבר העומד בפני הרצון, הכל אפשרי. את ההרצאות שהוא מעביר הוא פתוח במשפט "זה בידיים שלנו להצליח".