השבוע ציינו את הפטירה של סבא שלי. יהודה, דור שני לחלוצים, יוצאי אוקראינה ופולין, שנשוי לדתיה, ליטאית ירושלמית. כל ליל שישי אצלם התחיל בקידוש על היין, והסתיים בזה שאנחנו מתפזרים לחדרים וסבא, בכורסה, צופה בדודו טופז. לנצח אזכור איך בטקס ביסודי, הביאו נגני מפוחיות וצעקתי: ״הי! הם בפאנל של דודו!״, ואז קלטתי שאני צריכה לשתוק, כי זה בשבת, ואף אחד לא אמור לדעת שהצצתי.
הוא קרא כל פיסת מידע שכתבתי, הגם שחשב שזה ״דתי״ מדי. שמר לי גזירי עיתונים על אהבה, וביקש שאביא קומדיות רומנטיות לצפות בהן – אבל רק כאלה עם חתונה, אחרת הוא לא יבזבז על זה זמן. הוא היה האיש הכי קשוב, אמיתי, ישר ואוהב שהכרתי. שמאי מקרקעין מבריק, שבכיסים שלו תמיד מצאת לימונים, גרביים ומסרק. הוא לא שמר הלכה, אבל הקפיד לקנות לנו את הכשרות המדויקת. וזה היה סבא. לא דתי. אשכנזי מאוד. והחבר הכי-הכי טוב שלי בעולם הזה, באחריות.
על פניו, הצד השני לא יכל להיות קיצוני יותר. סבא מסעוד אשר, שעלה מטריפולי למעברה, התחתן עם אשה מאלג׳יר, גידל בצמצום משפחה מרובת ילדים, והיה ״הצדיק הנסתר מהרצליה״. בלילות שבהם קראתי מתחת לשמיכה עד הזריחה, שמעתי את סבתא מעירה אותו ב-״מסעוד, תחאבי קוואה?״ שלווה, בניגון הערבי הקל שבקולה. הוא המתיק לי את הלבן בסוכר, עבד בבנין, וקרא תהילים בחדר אפוף בריח שיבא, ערק אילים ועשן קנדילים של שמן לצדיקים. לכל אדם שנכנס אליו, מנשיא ועד קבצן השכונה, פנה בתור ״איבני״ או ״בינתי״, כל סיפור קטן של צער, נגע לו ללב. היו לו כובע ברט וכיפה של ברסלב והוא לא היה משויך לשום זרם. יהודי שאוהב ושייך לעם ישראל, עד שנפטר, בסוף טבת.
זכיתי. ברור לי. עד גיל תיכון מתקדם, הייתי בטוחה שהמונחים ״ספרדי״ ו״אשכנזי״ מייצגים דעה פוליטית. בכל בית, כל אחד האמין במה שהאמין. ועדין, אלו היו הבתים האוהבים ביותר שהכרתי.
אני עדיין נרתעת מהגדרות, אין לי מושג מה זה ״דתי תורני״ או ״חילוני לייט עם תפיסות נאורות״. זה זר לי, פוגם ביופי של היותנו אנחנו, של היכרות פשוטה מבלי שנצטרך לקטלג כל אדם שמולנו במגרות שממילא האמת מטושטשת בהן, נגועה במסרים שנובעים מתפיסות שהתקשורת, הבידור והפוליטיקה מטפטפים. אני יהודיה. מאמינה. שואפת ליותר. וזה מספיק. הרב קוק שכתב ״מרחבים, מרחבים, מרחבי אל איוותה נפשי״, שביקש להניח לנפש לשוט ולעוף מעל לכל הגדרה ושם.
בחודש שמאחד את שתי הדמויות שעיצבו את חיי, אני חושבת כמה יופי, עונג ועצמיות נרוויח, אם במפגש עם אדם, רגע לפני האוטומציה, נעצור, ובמקום לחשוב – נרגיש.
תפריט
