תרבות

אתה צריך אהבה חדשה

לירן אליהו

בתמונה: רדיו בגדד | צילום: אורן זיו

הראשון שפתח לי צוהר לתרבות המוסיקלית העשירה של יהודי עיראק היה דודו טסה עם פרויקט הכוויתים המיוחד והמצוין שלו. אני כבר הייתי בן 27 – הגיל שבו רוקרים מתים – וכנראה הייתי סוף סוף קצת יותר פתוח להקשיב.

כילד, כמעט אף פעם לא אהבתי להגיע לבית של פפו וסבתא דייזי ז"ל. לא בגללם חלילה, אלא בגלל הרדיו שלהם שנחשב מיושן כבר בסוף שנות ה – 80 והשמיע ללא הפסקה את שירי עיראק הישנה והטובה שהם גדלו עליהם. באוזניים המתנשאות שלי, שהקשיבו למוסיקת רוק על טהרת הגיטרה, המוסיקה הזו נשמעה לי לא פעם נחותה, ילידית, לא ראויה לבוא בקהל, מיושנת מאוד. לקח לי שנים להבין שבעיקר התנשאתי על עצמי ועל השורשים המזרחיים שלי.
הראשון שפתח לי צוהר לתרבות המוסיקלית העשירה של יהודי עיראק היה דודו טסה עם פרויקט הכוויתים המיוחד והמצוין שלו. אני כבר הייתי בן 27 – הגיל שבו רוקרים מתים – וכנראה הייתי סוף סוף קצת יותר פתוח להקשיב.
כל הפרוייקט הוא מחווה לסבא שלו ודוד רבא שלו, שהיו מוסיקאים גדולים וחשובים בעיראק אבל פה בישראל של כור ההיתוך נשכחו בצד הדרך. דודו טסה מעולם לא הכיר את סבא שלו. הוא נפטר שלושה חודשים לפני שדודו נולד. כל הפרויקט נועד כדי לגלות ולחיות ולכבד את הסבא שהוא לא הכיר מעולם.
כקהל, חוויתי חוויה דומה. אמנם הכרתי את פפו וסבתא דייזי, אבל במובן העמוק יותר, לא הכרתי אותם מעולם. לא חוויתי את העולם התרבותי העשיר שלהם בעיראק, שבישראל הצטמצם לרדיו המסכן שלהם עם הרעשים ברקע, ולא עניין אותי לחוות אותו. אף פעם לא שאלתי אותם וממילא לא טרחתי להקשיב. רק חיכיתי שהביקור יסתיים. כשסוף סוף נפתחתי טיפה והייתי מוכן להקשיב, נשאר לי להקשיב רק לדודו טסה. פפו וסבתא דייזי כבר לא היו פה.
ועכשיו נכנסו לעולמי "רדיו בגדד" – הרכב חדש שמחייה את אותם שירים נשכחים מתחילת המאה ה- 20, שירים איטיים, מורכבים, עצובים, נוגעים ללב, שדורשים תשומת לב ויכולת הקשבה עדינה ורגישות מיוחדת כדי לא לפספס פרט ואף מקאם. מה שנשמע כמו התחלה של בדיחה – עיראקי, אשכנזי וגרמנייה נכנסים לאולפן – מתגלה כאחד הפרוייקטים המוסיקליים היפים והמסקרנים ביותר שיצאו בשנה האחרונה.
יותר ויותר אמנים מגלים בשנים האחרונות את השורשים המוסיקליים שלהם ומנסים לחקור אותם. ככה קיבלנו אלבומים מסקרנים, מקוריים ויוצאי דופן של אתי אנקרי שחקרה את השורשים הטוניסאיים שלה, של ריטה שחקרה את שירי העם הפרסיים שהיא גדלה אליהם וכמובן את דודו טסה שחקר את המוסיקה המיוחדת שיצר סביו. אחרי שנים של כור היתוך, של פשרות, של הגמוניה, של האזנה בסתר, אפילו של בושה, יותר ויותר אמנים מגלים מחדש את המוסיקה היפהפייה שההורים והסבים שלהם גדלו עליה ומוציאים אותה החוצה אל אוויר העולם בעיבודים חדשים, מסקרנים ועדכניים. רדיו בגדד הם עוד חוליה בשרשרת המבורכת של האמנים האלה, והאלבום החדש שלהם הוא רק תחילת הדרך, ותחילתה של אהבה חדשה בחיי.

שתפו