ככה זה בחיים: לפעמים אדם כל-כך מרוכז בעצמו עד שהוא שוכח מה שקיים חוץ ממנו. אם נרחיב את הפוקוס: הכלל הזה נכון גם לגבי קהילה או עם. אנחנו, תושבי מדינת ישראל, מרגישים שהעם היהודי זה אנחנו, ושוכחים שמעבר לים, בארצות הברית של אמריקה, חיים מעל שישה מיליון (!) יהודים, מספר ענקי השווה כמעט למספר היהודים בישראל. ואם לנו נדמה שפה יש מאבק על הזהות היהודית, מתברר ששם האתגר קשה הרבה יותר. בביקור האחרון שלי בארה”ב קלטתי לראשונה שהפרופורציות בין הזרמים שונות לגמרי מאשר בישראל. כאן היהדות האורתודוקסית היא הדומיננטית, ורובנו מעולם לא פגש פנים אל פנים יהודי רפורמי. בארה”ב, לעומת זאת, היחס אחר לגמרי: רק 10% מגדירים את עצמם אורתודוקסים. כ-20% קונסרבטיבים, 30% רפורמים, והעצוב ביותר: 30% מגדירים עצמם “בלתי משויכים”. ביניהם כמיליון ישראלים, ואצלם אחוז ההתבוללות הוא הגבוה ביותר ומגיע לכדי 90%. גם אצל שתי הקבוצות הקודמות אחוזי ההתבוללות גבוהים ביותר, ומשמעות הדבר שיהדות ארה”ב הולכת ונעלמת לנגד עינינו בקצב מסחרר.
האם לשתף פעולה?
מה עושים כנגד זה? בביקור באמריקה התגלה לי עוד הבדל דרמטי בינינו לבינם. כאן בישראל יש מאבק חריף בין היהדות האורתודוקסית לבין הקבוצות האחרות עד כדי החרמה וחוסר נכונות של רב להופיע על אותה במה בפאנל לצד רבאיי רפורמי, כדי לא לתת לו ולדרכו לגיטימציה כעוד ‘זרם’ ביהדות. באמריקה, לעומת זאת, המצב שונה. שם מצוי מאד לראות שיתוף פעולה הדוק בין רב אורתודוקסי, רבה קונסרבטיבית ורבאיי רפורמי, שמנסים להתאחד סביב המטרה המשותפת של שמירת הזהות היהודית (זאת, מבלי להתכחש לאחריות של הרפורמה להתנתקות הנוראה של רבים מהעם היהודי, הלגיטימציה שהיא נותנת לנישואי תערובת, לניתוק הזיקה לציון ועוד). הבדל מעניין נוסף שגיליתי שם היה האבחנה בין עזרת הגברים לזו של הנשים. בבתי כנסת בארץ לא ניתן להתבלבל. הגברים מקדימה והנשים מאחורה או בקומה השנייה בשטח מצומצם. באמריקה בלא מעט בתי כנסת אם תעמוד בפתח, תראה לפניך שני צדדים שווים בגודלם ובמראם. אם לא יהיו אנשים באותה העת, תתקשה להחליט איזה צד הוא של הגברים ואיזה שייך לנשים.
הבדל נוסף הוא המחיצות. ברוב בתי הכנסת בארץ ההפרדה בין שתי העזרות אינה רק סימון מינימאלי אלא מונעת להשקיף באופן ברור לעבר עזרת הגברים ולראות מה קורה שם, ולהפך. באמריקה זה שונה. בהרבה מבתי הכנסת שבהם ביקרנו המחיצה ‘צנועה’ ביותר, אף פחות מהסטנדרט ההלכתי הכי מינימליסטי שאני מכיר. בשיחה עם כמה מהמתפללות נשמעו תחושות סותרות ביחס לכך. רובן שמחו בכך וטענו שבזכות זה הן מרגישות שותפות בתפילה ולא חוות ריחוק וניתוק מהמתרחש בבית הכנסת. אך היו גם כאלו שאמרו שהיעדר מחיצה אטומה בין הצדדים פוגע ביכולתן להיות חופשיות ומשוחררות ברגע האינטימי של ההתייחדות עם ריבון העולמים.
למה שתיים?
באחד מבתי הכנסת אליהם נכנסנו שמתי לב שיש על המשקוף שתי מזוזות. התפלאתי על החידוש. מדוע לא מספיקה מזוזה אחת? וכי זה כמו יום טוב שני? התשובה המפתיעה הייתה שהמזוזה התחתונה נועדה לנכים בכסאות גלגלים שאינם מגיעים עד לשליש העליון של המשקוף, אבל גם להם יש רצון לנשק את המזוזה בהיכנסם. לא ניכנס כרגע לדיון ההלכתי האם אין בהכפלה הזו משום “בל תוסיף”, אך תהיתי לעצמי עד כמה אנחנו בארץ מודעים לצרכים של אנשים ששונים מאיתנו. התורה מדברת בלי סוף על כבודם ועל רגישותם של הגר, היתום והאלמנה. האם דור הסלפי מצליח לראות את מי שאינו הוא ולדאוג לצרכים הרוחניים שלו?
מה זוכרים בסוף?
לקראת סיום הביקור פגשנו את הרב אבי וייס, שכיהן במשך 50 שנה כרב קהילה בארה”ב. הוא התגאה בכך ש-200 משפחות מקהילתו עלו עד כה לארץ (“אבל זה לא מספיק”, טרח לציין). הכיסא שלו בבית הכנסת לא היה במקום המכובד ב’מזרח’ מול הקהל אלא דווקא בכניסה, ליד הדלת. למה? כדי שיוכל לקבל במאור פנים כל מתפלל ואורח שמגיע לבית הכנסת, וכדי להיפרד מכולם בסוף התפילה. הוא לא הסתפק בלחיצת יד אלא הקפיד לחבק את האנשים אחד אחד. “אני לא זוכר אף מילה מהשיעורים שהעברת, הרב”, אמר לו פעם אחד המתפללים, “אבל את החיבוקים שלך אני לא מסוגל לשכוח”. נראה לי שהמסר הזה רלוונטי לא רק לרבנים אלא לכל אחד ואחת מאיתנו.■
תפריט
