בימים ההם בזמן הזה

היא לא ידעה איך לצאת מהמלכודת, ובכל פעם שהוא קרא היא נאלצה לבוא אליו. “את שלי”, הוא נהג להגיד לה. כולם הבינו שמשהו עובר עליה אבל לא הבינו כמה המצב חמור. השכנה שלה, שגם הבינה שמשהו מתרחש, לא עזבה אותה. לא ויתרה לה ולא ויתרה עליה. היא אמרה לה: “אני כאן בשבילך, תעזרי לי לעזור לך. ספרי לי מה מעיק עלייך”. היא השיבה שהיא מסתדרת. עד שיום אחד השכנה עקבה אחריה וגילתה. “אני יודעת שיש לך קשר עם גוי וזה לא מרצונך”, היא אמרה לה אחרי כמה ימים. “את אנוסה”.
היא נשברה, ישבה על הרצפה והתחילה לבכות. השכנה לא חיכתה. היא התקשרה אליי ומאז אנחנו בקשר, מנסים לעזור לה. היא מקבלת סיוע נפשי ומשפטי. מצבה הנפשי מעורער. יקח לה זמן להתגבר ולחזור למסלול חיים נורמטיבי.
כשהיתה במשטרה, השוטרים צחקו עליה ולא האמינו לה. זה לצערנו לא חדש: ההתנהלות של הרשויות מול הטרור הלאומני היא שערורייתית. אין מי שימחה על חילול ה’ ויזעק “הכזונה יעשה לאחותנו!?”
***
בפרשת השבוע, פרשת וישלח, דינה יוצאת לראות בבנות הארץ. דינה היא בת יחידה בין בנים: מלאת סקרנות ותמימות, ומחפשת אטרקציות בחוץ.
דינה בת לאה, לאה יצאנית היתה וכמוה דינה. דינה מנסה לברוח מעצמה, מהקשיים שלה. שכם בן חמור לוקח אותה ומענה אותה, אונס אותה ורוצה להתחתן איתה. יעקב, אביה של דינה, עייף ממלחמות. פסיבי, לא עושה. מי שקם לעשות היו שמעון ולוי שנוקמים באנשי שכם ומחזירים את אחותם, ככתוב “ויקחו את דינה”. דינה, שטעמה את טעם החטא, לא רצתה ללכת. לקחו אותה בכוח. חז”ל עמדו על כך ואמרו מפורשות: “הנבעלת לגוי קשה לפרוש”. לצערנו, קל ליפול למלכודת הזאת, אבל קשה מאוד לצאת ממנה.
בימים אלה אנו מקבלים פניות רבות הנוגעות לטרור לאומני. לצערנו, בימים ההם בזמן הזה. הפגיעה בבנות ישראל נמשכת, ואין מי שיזעק על כבודן של בנות ישראל. היום, אנו לא חיים בגלות. אנו חיים במדינה יהודית, שאמורה להיות זקופה וגאה. ככזו, על מדינת ישראל, או ליתר דיוק, על משטרת ישראל, להקים יחידה מיוחדת לטיפול בטרור הלאומני. עד אז – אנו נמשיך, ככל יכולתנו, להציל עוד ועוד בנות.