בין יום הזיכרון ליום העצמאות

אחרי שנים רבות שזה לא קרה לי, בליל יום הזיכרון הקודם – התרסקתי.
זה קרה אחרי שהובלתי פאנל של משפחות שכולות. הזיכרונות והכאב הענק והחבוי בתוך לבי התפרצו החוצה. הופיעו להן כל התמונות הקשות ללא סדר בתוך זכרוני. קשה כל כך היה עד שאפילו התעוררתי מספר פעמים במהלך הלילה. בבוקר ניסיתי לשחזר את הזיכרונות והתמונות הרבות שהתרוצצו במוחי ואני רוצה לשתף אתכם בדברים.
נזכרתי בתמונה של אבי היקר ז״ל צורח צרחות אימים במשך שעות לאחר שמודיעים לו על נפילתו של נכדו אלנתן שכטר ז״ל.
נזכרתי בתמונה של בן דודי יצחק שכטר הולך אחרי בנו ישי שכטר ז״ל, כשלצדו האלוף איציק מרדכי.
נזכרתי בתמונה על רכס שמיס בדרום לבנון בעת ההתקלות עם מחבלי החיזבאללה, ואת עמית (מיצקה) חיסדאי ז״ל שנהרג בעודו לפני ואת יקיר שושי ז״ל נהרג מאחורי.
נזכרתי בתמונה שלי עומד בבית החולים הדסה עין כרם ומזהה את שכני צחי ששון ז״ל שנהרג בפיגוע בכביש המנהרות.
נזכרתי בתמונות הביקור בשבעה אצל הוריהם של כל אחד משלושת הנערים שנחטפו, גיל-עד שער ז״ל, אייל יפרח ז״ל ונפתלי פרנקל ז״ל עת סיפרנו להם כיצד בניהם נמצאו.
נזכרתי בתמונה של סבתא חנה בוכה אצלנו בסוכה על בנה בצלאל שנפל בסוף מלחמת ששת הימים.
נזכרתי בתמונה של אחד מפיגוע הירי בו הייתי ברכב לאחר הרכב שנפגע, כשהודעתי לסגן שלי בעבודה מאיר כץ את שמה של הנרצחת והתברר שהיתה זו אחותו.
נזכרתי בתמונה האחרונה של דליה למקוס שעלתה על רכבי באזור בית שמש וירדה צומת אלון שבות, שם נרצחה כעבור מספר דקות.
נזכרתי בתמונה של בתו של מיכי מרק עומדת ליד ביתה שבתקוע בוכה ומחכה שאקח אותה לאימא ולאחיה הפצועים בבית החולים הדסה עין כרם, מיד לאחר שאביה היקר מיכי ז״ל נרצח.
נזכרתי בתמונה של ההורים של אורי אנסבכר ז״ל בתחנת המשטרה בירושלים כשאנחנו מסביבם, יודעים שהנורא מכל קרה, בעוד שהם עדיין לא קיבלו בצורה רשמית את הבשורה הנוראה.
ונזכרתי בעוד המון-המון תמונות של חברים לנשק ומפקדים שנפלו באירועים שונים. המון תמונות מלוויות של חללי טרור שאת חלקם הכרתי אישית. אז כן כנראה שגם לי מותר היה מותר להתרסק.
כשקמתי בבוקר מצד אחד היה בלבי כאב גדול ומן הצד השני התחלתי להיזכר בתמונות אחרות שבנויות על כל התמונות שתיארתי. תמונות של מדינת ישראל בתפארתה.
אני רואה תמיד את התמונות של אלפי היהודים מכל העולם, המגיעים לשטחי הכינוס בכל המלחמות והמבצעים ב-20 השנים האחרונות, עם צ׳ופרים וכל טוב על מנת לחזק את חיילנו היקרים.
אני רואה כל שנה מחדש את מאות אלפי היהודים מכל השבטים בעם ישראל ברחבת הכותל המערבי, והם אומרים סליחות יחד.
אני חש גאווה כשאני צועד עם חברי בשביל ישראל ורואה את הנוער המדהים שלנו ואת מלאכי השביל המדהימים.
אני רואה את תמונה מרגשת של הרכבי נגינה שונים העוברים ביום שישי בין החולים בבית החולים שערי צדק ומשמחים אותם לפני שבת.
אני רואה את התמונות של עשרות אלפי היהודים הבורחים מהמלחמה באוקראינה וכיצד עם ישראל ומדינת ישראל מחבקים אותם.
אני רואה תמונות של אלפי הישראלים שבחכמתם הרבה מקדמים את הטכנולוגיה בכל העולם.
עוד ועוד תמונות של אחינו ואחיותינו. תמונות של כאב ושכול המחוברות ומשולבות בתמונות של חיים ותקומה השזורים במדינתנו היקרה.
אני גאה להיום בן לעם המופלא הזה ולחיות במדינה הזאת.