במניפי דגל אש״ף צריך לטפל חברתית

בשנה האחרונה חלה עליית מדרגה בהשחתת דגלי ישראל ובהנפת הדגל של הגוף המכונה: ׳הרשות הפלשתינאית׳, שהוא בעצם וריאציה של דגל המדינה המכונה: ׳הממלכה ההאשמית של עבר הירדן׳. בעקבות מגמה זו הוגשו הצעות חוק במטרה לאסור הנפת דגל של מה שייקבע כ׳ישות עוינת׳. על מנת שניתן יהיה לקיים דיון בתופעה, יש להתייחס קודם לכן למצב החוקי דהיום.
דגל המדינה, סמלה והמנונה נקבעו בהחלטת מועצת העם הזמנית בסמוך להקמת המדינה. לקביעת כל אחד מהם קדמו דיונים, ולגבי הדגל הייתה גם הצעה של ׳דגל שבעת הכוכבים׳ במטרה לבדלו מהדגל הנוכחי, ששימש את ההסתדרות הציונית עוד לפני קום המדינה. לגבי הסמל, הועבר קול קורא לציבור ונבחרה הצעה של המעצבים האחים גבריאל ומקסים שמיר. ההמנון אף הוא קדם למדינה. כל אחת מהקביעות הייתה מוצלחת מאוד והשתרשה בציבור, כשבדיעבד ניתן לראות שההשגחה העליונה סיבבה את קביעתם.
חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, שחוקק עוד בשנת תש״ט, 1949, ומאז עבר מספר תיקונים, קובע חובת הנפת דגל על מבני ציבור וחינוך, וכן קובע עבירה שדינה עד שלוש שנות מאסר בגין ביזוי או השחתה של הדגל או של הסמל. אך החוק אינו מיושם, לא בפן החיוב שבו (לפחות לא במגזר הערבי או החרדי) ולא בפן הפלילי של האיסור, לפחות בכל הנוגע לעשורים האחרונים, הוגשו כתבי אישום נדירים ביותר שניתן לספור על יד אחת. מעמד הדגל, הסמל וההמנון שודרגו לאחרונה בחוק יסוד האומר: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. המשמעות המשפטית של שדרוג זה אינה ברורה, שכן מי שייצוק תוכן מעשי לחוק היסוד הוא מערכת המשפט, שכידוע מונהגת על ידי גורמים פרוגרסיביים, ובהרכבה הנוכחי עתידה שלא לייחס משמעות כלשהי לחוק זה, כמו שאירע למשל עם חוק יסודות המשפט, הקובע חיוב לפסוק על פי עקרונות המשפט העברי במקרים מסוימים, והפך אות מתה.
אשר לדגל המכונה ׳פלשתינאי׳, אין כיום איסור בחוק על הנפתו, ויותר מכך – עד כמה שהדבר מפתיע, בסעיף 167 לחוק העונשין קיים איסור לבזות או להשחית דגל של מדינה ידידותית, כשמדינה כזו מוגדרת כמקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל. כך שאם תוכר הרשות הפלשתינאית על ידי בתי המשפט כמדינה, עד כמה שזה אבסורדי יהיה קיים אפילו איסור לפגוע בדגלה. לעניות דעתי אין טעם בהצעות החוק האוסרות הנפת דגל פלשתינאי, וזאת משתי סיבות, האחת: קיימת בעיה שנציגי השמאל כגון ראשי האוניברסיטאות, הצביעו עליה – מדינת ישראל מדברת בשני קולות. במילים אחרות: דיסוננס. מצד אחד, המדינה חתמה על הסכמי אוסלו ואף קלטה אותם לדין הפנימי תוך העברת החוק ליישום הסכם הביניים, והיא אף מקפידה קלה כבחמורה על יישום החוק, וזאת למרות שהצד השני לא יישם ולא סעיף אחד מאותם הסכמים ארורים שהבטיחו למשל עזרה משפטית הדדית, כגון: הסגרת מחבלים ופושעים, אכיפת פסקי דין ישראליים ועוד. כל עוד המדינה לא התנערה באופן רשמי מהסכמים אלה, מדובר ביישות המקיימת קשרים עם מדינת ישראל (הגם שאלה קשרים חד צדדיים של קח וקח בלבד), ואם כך הדבר – כיצד ניתן יהיה להגדירה כיישות עוינת? כך שצפוי שבית המשפט יערים קשיים על קבלת החוק, ובוודאי שעל מימושו. שנית, הצעות חוק אלה מעבירות את הדיון למישור המשפטי. אך הדיון אינו מצוי שם כלל, לא על כל דבר יש לאסור בחוק. יש דברים שהם כפי שנוהגים לומר באנגליה – not done. חוק דגל המדינה זוכה להתייחסות מזלזלת מטעם מערכת אכיפת החוק, לא מוגשים כתבי אישום על ביזוי הדגל ואם מוגשים הענישה היא סמלית בלבד. פטפוטים משפטיים על ׳חופש הביטוי׳ שכידוע קיים רק לצד אחד, בצד השני כל דבר הוא הסתה ומונעים את יישום החוק הקיים כפי שצריך היה. מדוע נצפה ליחס אחר לדגל הפלשתינאי אם תתקבלנה הצעות החוק?
המישור הנכון לטיפול בתופעה המקוממת צריך להיות אפוא, חברתי. אנו, עם ישראל, לפחות החלק הבריא שבו, צריך לעקוב אחר מי שמניף את דגל יישות הטרור ולנהוג בו בהתאם: לדרוש פיטורי עובדים, להחרים עסקים, לדרוש מהרשויות המקומיות ומרשויות המדינה לבטל התקשרויות עם מי שמניפים דגל זה, לבטל רישום למוסדות לימוד שמאפשרים הנפת דגל זה ומזלזלים בדגל ישראל, להוקיע עסקים ומוסדות כאלה ברשתות החברתיות, וזאת ללא התנצלויות וללא רחמים. שבת שלום!