ואז הסתכלתי פתאום בפלאפון וגיליתי שבזמן שעבר התווספו הודעות.
מוזר, חשבתי לעצמי, איך לא שמתי לב אליהן קודם?
מבט קצר ומהיר בהגדרות פתר את התעלומה: הפלאפון שלי היה על שקט.
ואוו.
כלומר – וואו.
–

קבעתי עם מישהו טרמפ לאוניברסיטה, דבר מקובל בין קבוצות סטודנטים שמיועדות במיוחד לשם כך. זה היה לפני שנתיים ואותו היום – שישי היה. הוא כתב לי בווצאפ שהוא יוצא ביום ראשון בבוקר, אבל לא ציין את השעה המדוייקת. שלחתי לו שאלה לגבי השעה.
הוא לא היה מחובר באותו הרגע, אז המשכתי לענייניי, אך כשהזמן החל לחלוף ולחמוק בין האצבעות (כפי שהוא נוהג לעשות ככל ששבת המלכה המתקרבת), הייתי פותחת את הווצאפ כל כמה זמן בציפייה ששלח לי תשובה, כי בשבת, כידוע, אני לא מצליחה לתקשר בטלפתיה לרוב.
פותחת ואין תגובה. ושוב – פותחת ואין תגובה.
והתחלתי להילחץ, כי אולי בתכל’ס אין לי בכלל טרמפ ואז איך אגיע ללימודים ואין לי כוח לתחבורה ציבורית ולבטח שלא בשביזות יום א’ וגם מזג אויר חורפי וכו’ וכו’.
והשעון מתקתק וכניסת שבת מתקרבת בצעדים מוחשיים.
פותחת ואין תגובה. ושוב – פותחת ואין תגובה.
ו…
“מורי, מה קורה?”
אמא שלי פתאום עומדת לידי ושואלת.
ואני מספרת לה את סיפור הטרמפ הלא פתור ואת תסבוכת האדם שלא עונה וכמובן – את עניין השבת המתקרבת ונושפת בעורפי.
ואמא מסתכלת עליי ושואלת שאלה אחת:
“ניסית להתקשר אליו?”
ואני מביטה בה בעיני עגל שהרגע גילה את תשובת מהות היקום ומצליחה רק לומר:
“להתקשר?”
והיא מהנהנת, ואני בהלם מהפשטות של הדברים.
להתקשר!
ואני מתקשרת אליו והוא עונה ואנחנו קובעים שעה מדויקת ושלום לטרמפ ושלום על ישראל, ושלום – גם לשבת שנכנסת.
–

ושתבינו איזה קטע שעד שאמוש לא אמרה לי, במוחי אפילו לא עלה הרעיון הפשוט עד כדי גאוני של להרים אליו טלפון קצר ולברר את העניין. כאילו כל אופני התקשורת בעולם מסתכמים רק בהתכתבות בווצאפ.
אבל זה רק המחיש לי כמה התרגלנו פשוט לשתוק.
שמעתי פעם שיש לאדם בכל ימי חייו מכסת דמעות מסויימת, ותמיד חשבתי שאולי זה כך גם לגבי הדיבור שלנו.
ופתאום אני תוהה אם יש לנו מכסת שתיקה.
נראה לי שאנחנו שותקים מדי, דוממים, מתחבאים מאחורי המילה הכתובה הרבה פעמים, כי זה יותר נוח, פחות מביך, אולי מקצר זמן.
ואני מסכימה עם כל אלו.
אכן – יותר נוח, פחות מביך, אולי מקצר זמן.
ועדיין. משהו כאן לא תמיד עובד. בהרבה פעמים – כן, ואז מצוין שקיים הכלי הזה, אבל לפעמים פשוט צריך להרים את הנייד ולחייג. ולדבר.
את הבחירה מתי אני משאירה לכם.
– 

וזוכרים ששמתי לב פתאום שיש הודעות והפלאפון היה על שקט ולכן לא שמתי לב אליהן?
זה היה בטעות, כן? לא התכוונתי שהוא יישאר על מצב שקט, אבל כמו הרבה פעמים בחיים – הטעויות הן הן המצעים לתובנות יפות.
והתובנה היפה שלי היא שממש כיף לי שהפלאפון לא רוטט כל כמה זמן, ימים יותר וימים פחות. פתאום נהייתה לי נחת כזו לכמה שעות והחלטתי שאני מאמצת את העניין. נכון שיש ימים שאני צריכה להיות יותר זמינה ואז הנייד כן על רטט, אבל כשלא – הוא מקבל אחר כבוד את ההוראה להיות פשוט בשקט.
וזה עושה לי כיף גדול. כי פתאום יש לי גם שקט בפנים.
ואגב, ממש מילה לסיום על כל העניין: נכון כולם התלהבו ממהירות 1.5 בהודעות הקוליות בווצאפ? גם אני. מגניב, מצחיק וחוסך זמן וחפירות. אבל אחרי הרבה זמן של שימוש בפונקציה הזו וממש כמה ימים אחרי אותו מצב “שקט” בנייד, גיליתי שיותר נעים לי בעצם לשמוע במהירות הרגילה, שהיא בעצם לא מהירות, אלא הדיבור הרגיל של בני האדם. גם אם הוא קצת יותר איטי. גם אם הוא קצת מלא במרווחי הפסקה ומרחבי חשיבה.
ואולי דווקא בגלל אלו.
דווקא כי הוא אנושי.