בסוף שנה אני מרגישה שלא עשיתי כלום

״אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות וכשאני מסתכלת במבט לאחור על השבוע שלי, אני מרגישה שלא עשיתי כלום״.
״מה למשל?״.
״אני רוצה להתחיל את היום שלי בלקום מוקדם ואחר כך פעילות ספורטיבית, שעה של מדיטציה, ללמוד שעה חסידות, להקדיש לכל ילד לפחות חצי שעה ביום, לקבוע פגישה קבועה עם בעלי לכוס תה בערב, וחשוב לי ממש להירשם לסדנה לפיתוח אישיות, למצוא זמן לפגוש את חברות שלי וכמובן זמן עבורי״.
״זהו?״ שאלתי בחיוך.
״הלוואי וזה היה הכל. כל יום הולדת אני מבטיחה לעצמי מטרות ובסוף שנה מרגישה שלא עשיתי כלום״, ענתה.
״זה מעין מצב פסיכולוגי שבו יש בתוכך קונפליקט בין שתי חוויות מאוד סותרות בנפש ואת לא מצליחה לאזן בין הרצונות לבין היכולת לממש אותן בפועל, בשפת החסידות זה נקרא מצב של תוהו או ״אורות מרובים עם כלים מועטים״. כשאת נמצאת ברצונות אינסופיים כמעט בלתי מוגבלים זה נקרא ריבוי אורות. כאשר את לא מצליחה לתחום את הרצונות שלך לתוך המציאות ולהביאם למימוש זה גורם לך להיות בריקנות גמורה. תחושה נוראית. שי שני גורמים שמונעים מאיתנו להגיע למקום מתוקן בין האורות לכלים: 1. חוסר איזון בין החסד (השפעה) לגבורה (הגבלה). 2. חוסר איזון בין כתר (רצון) לתפארת (לב).
חוסר איזון בין החסד לגבורה – נניח אדם שרוצה לעשות המון חסדים אבל הם לא מתרחשים במציאות אלא נבנים במעין עולם וירטואלי בתוכו. כשהחסד לא יורד למציאות ( פוגש את הגבורה) ונשאר רק ברצון זה נקרא ספירה של עולם התוהו ובה האורות מרובים והכלים מועטים״.
״אז איך אני בעצם מגיעה למצב מתוקן שאני יכולה לממש את הרצונות שלי?״, שאלה.
״על מנת שזה יפעל במציאות, זה מחייב אותך להגיע לאיזון בנפש. הרצון לממש הן את החסד והן את הגבורה בתוך המציאות, הרצון הזה מחייב את המבט פנים אל פנים. להפנות את המבט ולשאול: האם זה מסתדר עם המציאות? האם זה טוב לאדם השני שאני עושה איתו חסד? האם זה בכלל מתאים ומסתדר החסד שאני רוצה לעשות? צריך לאמת את זה מול המציאות, אחרת את נשארת לגמרי בתוך עולם הרצון. עולם התיקון מתחיל מהנקודה שהרצונות (האורות) חייבים להיות מוגבלים בתוך עולם של מציאות ואז מתחילים להיווצר כלים. דבר נוסף שמקשה על התיקון הוא: חוסר איזון בין הכתר (רצון) לתפארת (ללב)״.
״למה את מתכוונת?״, שאלה.
״כשאנחנו עושים דברים מתחושת חוסר ברירה. עולה לך משהו כזה מהחיים שלך?״
״בוודאי, העבודה שלי״, ענתה. ״אני צריכה להביא כסף הביתה אבל אני לא באמת רוצה לעשות את זה, אני מרגישה שאני תחת אילוץ״.
״זה מצב של חוסר איזון בין הרצון ללב שלך. כשאת רוצה משהו גם פנימית, את רוצה אותו בצורה שלמה ואז נוצר איזון בין הרצון ללב״.
״אז למה אני בעצם לא מורידה את הרצונות שלי למציאות ונשארת איתם באוויר?!״, הקשתה.
״כי את מרגישה שהמציאות מצמצת ומגבילה לך את הרצונות ואז את מעדיפה לא להוריד אותם״, הסברתי.
״אבל אני כן עושה כל מיני דברים״, הגיבה.
״נכון. אבל את עושה אותם מתוך אילוץ ולא מתוך שלמות וכל זה נובע מתחושת חוסר היכולת שלך להגביל מלכתחילה את הרצונות שלך.
״אז איך אני מגבילה את הרצונות שלי?״, שאלה.
״מילה אחת: ביטול. כשאת לא יכולה להגביל את הרצונות שלך, זה אומר שאת לא מסוגלת לבטל את עצמך.
כל מה שאת רוצה ובדרך שבה את רוצה, חייב להיות. כשאת מפתחת יכולת של ביטול, את מסוגלת להגביל את הרצונות שלך לתוך כלי, מאזנת אותם, ויכולה להיות לגמרי שלמה איתם״. ■