היא בת 12, הגיעה לגיל מצוות. אני זוכרת אותה בת שלוש, כשהוצאנו אותה מהכפר עם אימא שלה ואחיה הגדול. היא לא דיברה הרבה, קצת ערבית וקצת עברית. ילדה שקטה, צמודה מאוד לאימא שלה. לקח לה זמן להיפתח לאחרים.
הם שהו אצלנו בדירת החירום תקופה ארוכה. אהבנו אותם ונקשרנו אליהם מאוד. הקהילה החמה עטפה אותם בחום ואהבה. היה להם טוב, הם חידשו את הקשר עם הסבתא ונסעו לבקר אותה לשבת. שם פגשה האם את אחיה, שלא דיבר איתה זמן רב, מאז הלכה לכפר.
במוצאי שבת היא חזרה לדירת החירום. היא הגיעה עם ילדיה לתחנה המרכזית, הכניסה את הציוד שלה לאוטובוס והתכוננה לעלות, אבל אז הגיע הבעל האלים וחטף לה את הילדה מהידיים. היא עמדה באמצע התחנה צורחת: "הילדה שלי! הילדה שלי!" והילדה צועקת: "אימא! אני רוצה את אימא", אבל הוא כבר לא היה שם. הוא חזר לכפר והילדה אצלו, בוכה ולא נרגעת. היא רוצה את אימא.
היא התקשרה אליי בוכה ורועדת: "הוא לקח לי את הילדה, חטף לי אותה מהידיים”. שמעתי ברקע את אח שלה קורא לה. מייד שלחתי אליה פעילים שלנו מהאזור שיאספו אותה אל ביתם ונסעתי אליה להיות איתה ברגע הקשה הזה. אי אפשר לתאר את הצער והכאב שהיו שם. "אני נכנסת לכפר להוציא את הילדה, רק תשמרו על הילד ותתפללו עליי. אני לא מוותרת על הבת שלי". היא נכנסה לכפר, ואחרי כמה ימים יצאה עם הילדה שלה. שם בכפר היא ספגה הרבה אלימות, אבל שום דבר לא עניין אותה, רק להציל את הבת שלה. היא יצאה משם ולא חזרה עוד. היא שיקמה את חייה והיא וילדיה חיו בסביבה יהודית.
לא מזמן פנו אליי בנות אולפנה בשאלה: "אנחנו רוצים לשמח ילדה ולעשות לה בת מצווה. יש לך רעיון למי לעשות?" "כן", עניתי, "הילדה שיצאה מהכפר בת 12, הגיעה לגיל מצוות". בנות האולפנה חוגגות לה בת מצווה. השמחה גדולה כשכל יהודייה מגיעה לגיל מצוות, אבל כשהילדה הזאת חוגגת השמחה כפולה ומכופלת.
