אני לא זוכרת מה גרם לי להיכנס בפעם הראשונה למכון הספורט.

אם התלבטתי או לא, הם השוויתי מחירים או שמעתי דברים טובים, כך או כך, זה קרה, ומצאתי את עצמי בוקר בהיר אחד בקומת מרתף מאורגנת ומשולטת להפליא ממלאת טופסי הרשמה. אפשר לומר שזו אחת מנקודות המפנה בחיי.

מהקירות הגבוהים חייכו אליי נשים יפות וחטובות. כולן רזות ומרזות כבר X שנים והורידו X ק"ג, והכול בחיוך וסטייל נוטף שיק.

כשהמתנתי בתור למזכירות גיחכתי לעצמי. שנים. מה פתאום שנים? חודש, חודשיים, משילה כמה קילוגרמים עודפים מהלידה, והופה. נגמר. הם לא יעבדו עליי פה עם כל קידום המכירות הזה. אחרי דקות אחדות התחדשתי במינוי לשנתיים. ובלי ששמתי לב אני כבר מציינת עשור.

ההבנה שיש דברים שצריך לעמול בעבורם ולהטמיע אותם כדרך חיים לגוף ולנפש הגיעה אחר כך.

השינוי החל במהרה. בעיקר בשאיפות, לאחר מכן בנשיפות. תהליך טוב מאוד למי שכמוני נצרכת לנשום הרבה נשימות ביום-יום שלה.

למדתי להכיר חלקים בגוף שלי שלא ידעתי שיכולים להרגיש אותם. למדתי להתחשב בגוף שלי. ללכת איתו צעד אחרי צעד. לא להאיץ, לדעת מתי צריך להאט. מתי להיות קשובה בלי ייסורי מצפון.

זה לא מסע פרסום למינוי במכון ספורט. זה מסע להבנת הגוף והנפש.

ואכן, המסע ארוך. לקח לי זמן להבין כי אחרי ימי עבודה מאומצים בהכרח תבוא התפרקות פיזית, והיא תבוא לידי ביטוי גם בחולשת הנפש ובהאטת כל השגרה לכמה שעות.

ברגע שהגעתי להבנה הזאת נהיו החיים קלים יותר להתמודדות. 

כי כמו שיש רגעים של קושי, יש רגעים של הנאה, כמו שמגיעים רגעים מכווצים, מגיעים רגעי פורקן.

יש רגעים שנמאס מהכול, ויש כאלו שמתחדשים בי בקלות וחדווה. 

והכי חשובה הידיעה שבסוף הדבר הגדול והנפלא הזה הקרוי 'חיים' מורכב מאין-ספור רגעים.

רוב הזמן די קשה לי להתמיד. קשה לי להתאמץ ולהזיע אחרי יום עבודה ארוך. קשה עם הפקקים, קשה עם המחויבות.

אבל בסוף כל אימון, אם החזקתי מעמד עד סופו ואם יצאתי לפני כן, תמיד מזדחלת לי התובנה הזאת שזה היה שווה את המאמצים. ושאני עושה את זה בשביל עצמי. בלבד. 

וכל אגלי הזיעה הופכים לנקודות זכות, וכבר אינני מי שהייתי כשהגעתי.