גירוש, רק גירוש

01
הפיגוע הנורא מערב שבת האחרון העלה שוב לדיון את השאלה כיצד ניתן להרתיע את הטרור הערבי. כפי שנכתב בטורים קודמים, אין כל מניעה לנצח טרור, בייחוד את הטרור הערבי. אלא שכשלי עומק שחדרו למערכת המשפט ולמערכת הביטחון, מונעים זאת הלכה למעשה.
לצורך מלחמה בטרור יש לנקוט במספר צעדים, אך תנאי בלעדי לכך יהיה ריסון המערכת המשפטית, תוך התקדמות ברפורמה המתוכננת, ואף שיפורה, כמו למשל – מניעה מוחלטת של התערבות שיפוטית בחוקים, לכל הפחות בחוקים העוסקים בביטחון הפנים והחוץ של המדינה; וכן מניעת התערבות שיפוטית בתחיקה ביטחונית ביו״ש, שכן, על פי פסיקת בית המשפט העליון, מעמד החקיקה ביו״ש הוא כשל חקיקת משנה בארץ ואין כל מניעה להתערב בה בכל עת.
ללא ריסון מערכת זו – לא יצלח כל צעד אחר.
לאחר ריסון המערכת, לפעול לשינוי התודעה הפרוגרסיבית בכלל מערכות הביטחון, החינוך, המשפט והתקשורת. תודעה זו גורסת, בין היתר, כי האדם הוא מעין פרודה בודדה המרחפת לה ביקום. אך האדם אינו כזה. הוא קשור בעבותות למסגרות שונות כגון משפחה, קהילה, ישוב מגורים, לאום, דת. לאף אדם אין משמעות ללא קישור למסגרות אלה ובכל חברה אנושית קיים סוג של ערבות הדדית בין החברים באותן מסגרות.
בחברה הערבית, הדגש מבין כלל המסגרות הללו הוא – המשפחה המורחבת. על פי חוקי ערב (חק אלערב), קיימת ערבות הדדית מובנית בין כל הפרטים שהם הצאצאים לאותה ״חמסה״, כלומר לאותו סב סב. כל מי ששייך לאותה ״חמסה״ אחראי על מעשים שעשה אחר מבני המשפחה כלפי משפחה או שבט אחר. אם אדם אחד פגע בבני משפחה אחרת, ניתן לתפוס כל אחד מאותה ה״חמסה״ ולנקום בו או לגבות ממנו את הנזקים שנגרמו.
אם החברה הערבית פועלת על פי קודים אלה, אין כל סיבה שבממשק מולה, לא תפעל גם המדינה בהתאם לאותם כללים. אין כאן כל התנשאות או גזענות, אלא, בסך הכל, דיבור עם אוכלוסייה זו בשפה שלה. כל שצריך הוא פתיחת הראש והבנה, כי בני אדם אינם שווים וכי ניתן לדבר עם תרבות אחרת תוך מתן כבוד לערכים שלה.
מרגע שתופנם הבנה זו, שאגב, היתה מצויה אצל רשויות המדינה בשנותיה הראשונות, והיה נהוג להעניש בני משפחה מורחבת על פשעים של אחד מחבריה – תיפתח הדרך להפחתה משמעותית, עד כדי מלאה, בטרור. אם יידעו בני משפחה מורחבת כזו, שמעשיו של אחד מבניה יגררו גירוש, מעצר, או אפילו שלילת זכויות כלכליות מיתר בני אותה ״חמסה״ – הם בעצמם ירסנו את המפגעים הפוטנציאליים.
02
בתקופה האחרונה עולה לדיון רעיון של שלילת האזרחות ממפגעים. ראשית יש להעיר, כי ההליך המשפטי הנדרש לכך, נכון להיום, מעקר לחלוטין סמכות זו. כך, לאחר שנים ארוכות מאוד של פעולה בנושא, ולאחר אין ספור דיונים ועתירות, הצליחה השרה איילת שקד לשלול אזרחות של מחבל אחד! זו ממש בדיחה עצובה.
שנית, חשוב להבין, כי בכל הנוגע לזכויות מעבר, זכויות סוציאליות, זכויות רפואיות – אין כל משמעות לשלילת האזרחות, שכן זכויות אלה מוענקות לכל מי שהוא תושב בפועל במדינה. כך שגם שלילת תושבות לא תועיל, כל עוד מדובר באדם שנמצא בארץ או בשטחי יו״ש. שלילת התושבות אפקטיבית כאשר המדובר במי שנמצא בחו״ל בלבד.
הפתרון היחיד, אם כן, הוא להחיות מחדש את סעיף 112 לתקנות ההגנה (שעת חירום) משנת 1945, אשר בוטל על ידי ממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין בשנת 1979, והוא מאפשר גירוש של יחידים או קבוצות, הן ביו״ש והן בשטחי מדינת ישראל. אציין כי ביו״ש התקנות עדיין קיימות, אך עוקרו ממשמעותן על ידי פסיקת בית המשפט העליון.
03
כאמור, השבת סעיף זה לתוקפו מחייבת ביטול סמכות ההתערבות של בג״ץ. לאחר מכן, יש לקבוע כללים להפעלת סמכות זו, שיאפשרו גירוש כל בני אותה ״חמסה״ של מפגע או חבר בארגון טרור, הן אזרחים ישראליים והן תושבי יו״ש, למעט מי שיהיה בידו להוכיח, כי עשה כל שביכולתו כדי לדווח על המפגע ולעוצרו.
רק גירוש פיסי, בלתי מוגבל בזמן של המשפחה המורחבת לסוריה או ללבנון, לירדן או אפילו לעזה במקרים מסוימים, יהיה בידו לגרום למפגע פוטנציאלי לשקול פעמיים את החלטתו.
אז נכון, תישמענה טענות בפורומים שונים על פגיעה ב׳זכויות אדם׳. לטענות אלה יש להשיב, כי קיימת זכות אדם אחת שאין עליה עוררים והיא – הזכות לחיות. מי שמרים יד על זכות זו, אינו זכאי עוד לטעון בשם זכויות כלשהן. וכך גם כל מי שחינך אותו, תומך בו או אפילו אינו מסתייג ממעשיו.
ערביי ישראל וגם ערביי יו״ש מודעים לחלוטין לכך, שהם חיים בגן עדן אמיתי, לעומת כלל אחיהם במדינות שסביב. הם נוסעים במכוניות חדישות, מחזיקים בנחלות עצומות ומתגוררים בבתים במטראז׳ שיהודי יכול רק לחלום עליו. אם תעמוד על הפרק אפשרות אמיתית לגירוש בני משפחתו של מפגע, יהיה מדובר בצעד מרתיע ביותר כלפיהם.
גם אם ריסון המערכת והפעלת סמכות גירוש נשמעת לנו רחוקה, לעת הזו, חשוב להעלות הדברים לדיון. ככל שימשיך הטרור להכות, אט אט ניתן יהיה להכשיר את התודעה למהלכים כאלה, שישיבו למערכת הביטחון את הכלים הנדרשים ליצירת הרתעה.