השבוע פרסמה אשת התקשורת יערה ישורון פוסט מטלטל, והוא פוצץ לי את הלב. בפוסט היא חשפה מה קורה כשהדיכאון תופס את הילד שלה. אביא כאן את שני הסעיפים הראשונים, וכל מי שרוצה להרחיב (חובה לאנשי חינוך!) מוזמן לקרוא את כל הפוסט:
"דיכאון. הכללים: מחלה. דיכאון זו מחלה. היא מחלה קשה מאוד, ויכולה להיות גם סופנית. רק מי שהיה באזור יכול להבין את עומק הקושי שיש לו שתי רגליים עיקריות: א) החולה נראה רגיל מבחוץ, אבל מאבד את חוט החיים שלו. זה מחזה קשה מאוד. ב) דיכאון הוא מחלה מידבקת. אחת הדרכים לאבחון דיכאון היא שאחרי מפגש עם אדם חולה הדיכאון נשאר איתך. הוא ממשי, מוחשי, כמעט אפשר להרגיש אותו בידיים, וכל כך קשה לשאת את זה. ועוד יותר קשה כשיש חיסיון.
חיסיון. קושי נוסף גדול ומשמעותי הוא החיסיון, הסוד, ההסתרה. כאילו לא מספיק קשה ההתמודדות עם המחלה הזו, נוספת שכבה נוספת של פחד או בושה או סטיגמה, שזה התאים בול לאלף השנים האחרונות, אבל אנחנו כבר ב-2020, והגיע הזמן לשחרר את זה. אין מה להתבייש במחלה האיומה הזו. אם נפסיק להתבייש אולי נוכל להתחיל לטפל כמו שצריך".
יערה סיימה וכתבה:
"שלומנו. אין בעולם הזה קושי גדול יותר מלראות את הילד שלך, את הגוף שלו, ולדעת שהוא לא שם ושהוא לא רוצה להיות. שהמחלה שלו מסכנת חיים וזה יכול לקרות בכל רגע, גם כשנראה שיש איזו הטבה. כשאתם שואלים אותנו מה שלומנו ונותנים לנו לספר ולבכות את הצער האיום הזה אתם עוזרים לנו. כשאתם מחבקים אותנו, כשאתם מדברים איתנו ולא עלינו. בואו נסתכל לזה בעיניים ונפסיק להסתיר.
הסתרה. כבר חודשיים שהילד שלי נמצא במצב שיש רבים שמעדיפים להסתיר, וזה כל כך כואב. כי מה שאני הכי רוצה היום, בתוך כל הקושי, הוא שיתפללו על הילד שלי. לחיים טובים ולשלום. שיכתבו את השם שלו על הלוח בכיתה ובקבוצות הוואטסאפ ויתפללו לרפואתו השלמה. זה לא סוד, הוא לא משוגע, הוא חולה, חולה מאוד. בבקשה תתפללו עליו, תתפללו עלינו".
ונזכרתי בתלמיד השקט ההוא שבהתחלה לא הבנתי למה הוא הוציא לעצמו את הבטריות וכיבה את פתיל החיים שלו. תמיד שקט. תמיד אפתי. מעולם לא ראיתי אותו מחייך. בהתחלה זה עצבן אותי כמחנך. מאוד. זאת אומרת, מה יש לך בן אדם? מה אתה כזה פריזר? צא מעצמך! תתחיל לחיות! יאללה שלך כבר. התנערי מעפר קומי. יש לך כל הסיבות שבעולם לחייך ולהיות מאושר, אז מה אתה מבואס לי עכשיו?
ואז הגיעו השיחות האישיות, והיה לי ברור שבהן אני הולך להוציא אותו מהמצב שלו. יש לי בראש מיליון דימויים עצבניים ומוכנים לשימוש: אתה יכול לנשום לבד? יש לך רגליים? גוף בריא? משפחה תומכת? אתה חכם? יש לך חברים שדואגים לך? אתה חתיכת ילד בר מזל, אז יאללה, קדימה, תתחיל לחייך. כן, אני מבין שלא בא לך ואתה לא יכול, אבל אם תחייך תראה שפתאום כן בא לך ואתה דווקא כן יכול.
אבל הוא ביקש ממני להפסיק. ושאני רק אניח לו. והייתי מאוכזב כי לא הבנתי מה לעזאזל יש לו. ואז נפגשתי עם ההורים, והם סיפרו לי שרופא המשפחה חושד שיש כאן משהו מעבר, והם הלכו לפסיכיאטר ומדובר ככל הנראה בדיכאון. ואני לא הבנתי. מה דיכאון? איזה דיכאון? ולמה תרופות? מה הבעיה להסביר לבן אדם שהחיים שלו דבש? למה צריך תרופות? הם אמרו שמדובר באיזון כימי במוח. שכרגע לא משנה כמה נדבר אליו ואיך נדבר אליו, התדר שלו בכלל על AM ואנחנו משדרים לו ב-FM, והוא צריך לקחת כדורים וכנראה גם לעזוב את בית הספר.
ופתאום הכול נפל לי. כמה אומללות. כמה סבל. כמה צער. כמה עצב. כמה כאב. כמה תסכול הוא אגר והחזיק בתוכו כל הזמן הזה בלי שתהיה לו היכולת לצאת מהכלא הפרטי שלו. והוא לא זעק לעזרה. והוא לא אמר "קשה לי". והוא לא ביקש ממני כלום, רק שקע באוקיינוס הכאב של עצמו, ואפילו לא היה לו כוח לצעוק הצילו.
בפעם הראשונה בחיים שלי הבנתי את המשמעות של המשפט המיוחס לרבי מנחם מנדל מקוצק: "לפעמים הזעקה הגדולה ביותר היא השתיקה"
