דעת הגרז״ן על פולמוס היציאות לחופשה מעזה במהלך השבת

אני כותב בעקבות פולמוס שהתעורר בעניין יציאות לחופשה בעזה במהלך השבתות. מכתב של אשת לוחם, שהתפרסם, העלה טענות קשות, ששמעתי רבות כמותן מלוחמים ומשפחותיהם.
כך היה המעשה בימי ״צוק איתן״, וננסה ללמוד ממנו את העקרונות. כדי לדייק אני מאריך בפרטים:
הייתי ביחידת חי״ר במילואים. במהלך המבצע קיבלנו צו 8 להתייצב בעוד כ3 ימים, ביום שישי בבוקר, לתעסוקה מחוץ לעזה. כשהגענו אמרו לנו שיהיו אימונים בשישי-שבת, וביום ראשון נחליף מילואימניקים במשימות אבטחה בלבד, שמגויסים כבר חודש ומעלה. זה העלה תמיהות, בלשון המעטה. אחר כך הודיעו שבעקבות פנייה של הרבנות הצבאית לפיקוד, לא ייערכו אימונים בשבת. בדרך לבסיס נודעה החטיפה של הדר גולדין. הגענו לבסיס דרומי ביום שישי, והתחלנו במטווחים. אחרי כמה שעות, הודיעו שאימוני פרט-חוליה וכו׳ כן ייערכו בשבת.
לפני כניסת השבת היו שמועות שהאימון הוא באישור הרבנות הצבאית, ושמועות הפוכות, והתחיל דיון בין החבר׳ה בפלוגה מה נכון לעשות. כמובן, אין פתרונות של שינוי ודרבנן, כשמדובר בירי אש חיה, עם חובת דיוק. כגדודים רבים במיל׳, רוב החיילים היו שומרי שבת, והחל ויכוח. חשבתי שזוהי שאלה לגדול הפוסקים. התקשרתי למו״ר הגרז״ן גולדברג זצ״ל, לפני כניסת השבת. זה היה זמן מצוין לדבר אתו, כמו כל שעה אחרת ביום ובלילה…ולמעשה, זה היה זמן ששאלתיו פעמים רבות שאלות של חיילים לקראת שבת, גם בעתות שלום. פירטתי לו בטלפון מה שידעתי עד אז, ושאלתי לדעתו. העליתי בפניו גם את בעיית נאמנות המפקדים לטעון שמדובר בפיקוח נפש, כאשר התוכנית מלכתחילה הייתה להתאמן בשבת בכל מקרה, בניגוד להלכה (ובניגוד לחוקי מטכ״ל, ע״פ הרבנות הצבאית). דעתו העקרונית הייתה מאד רחבה לגבי גבולות הגיזרה של פיקוח נפש, בדומה לדעת חמיו הגרש״ז אויערבך. למשל, הוא טען שהקדמת החלפת חיילי מילואים, אם הסיבה עניינית, של שחיקה ועייפות שזיהו המפקדים, יכולה בהחלט להיות ענין של פיקוח נפש, אפילו אם זה הפרש של יום אחד בלבד שיתווסף על 30-40 יום. אז עוד לא נודע הסיפור המדויק שבאירוע חטיפת גולדין באותו בוקר, והוא הוסיף לבאר: ׳עוד לא יודעים מה בדיוק קרה בחטיפה, אבל אולי הייתה שם גם איזושהי עייפות?׳ ובעניין נאמנות המפקדים, הטיעון שלו היה שבדחיפות שבתוך המלחמה, אם המפקדים יגידו שזהו הצורך המבצעי, ושיש כאן חשש מובהק של ספק פיקוח נפש, אין לנו דרך אחרת מלבד לסמוך עליהם לגמרי, למרות הספקות הנ״ל, אבל אחרי המלחמה צריך לדרוש בירור, לוודא שלא נכנסים לכתחילה למצב כזה, אם יש עוד אפשרויות!
בתפילת ליל שבת בבסיס הדרומי השתתפו כאלף חיילים (אגב, בחזנות משובחת ומרוממת של הלוחם והזמר יצחק מאיר…). בין קבלת שבת לערבית עלה רב צבאי בכיר, והסביר לקהל הלוחמים את השתלשלות האירועים כך: הצבא הודיע בתחילת השבוע על אימון בשבת, בלי לקבל את אישור הרבנות הצבאית. כשנודע לרבנות הצבאית במהלך השבוע, היא הביעה התנגדות. התקיים דיון עם הפיקוד, והגיעו להסכמה שהאימון בשבת יבוטל. ביום שישי, אחרי החטיפה, אמרו המפקדים שיתכן שצה״ל ייכנס שוב ללחימה, בעקבות החטיפה, ויתכן שהיא תגרור הסלמה, ושיתפתחו התפרעויות גם ביו״ש, ומשום הצורך הדחוף בכוח אדם, אין ברירה אלא להתאמן גם בשבת. במצב החדש שנוצר, הרבנות הצבאית הסכימה לאימונים בשבת, ולא בגלל החלפת מילואים וכדומה.
באותו ליל שבת שאלתי את הרב הצבאי, מעבר להיתר למעשה, אם אחרי הלחימה הוא יעשה ענין גדול וימחה על כך שתכננו מלכתחילה אימונים בשבת, ועל הצורך ב״שתדלנות״ לבטל את חילול השבת, במקום שהפיקוד ידון מלכתחילה עם הרבנות הצבאית. הוא השיב לי שגם ככה יש כל כך הרבה דברים שצריך לריב עליהם עם הפיקוד, והיחס של הפיקוד לדרישות הרבנות כל כך מזלזל, ושהוא לא בטוח שיעלו את זה שוב, אחרי שכבר דנו איתם על כך במשך השבוע, ושבסוף, ההיתר מסתמך על המצב החדש שנוצר.
ושם הבעיה שלנו. הסיפור הזה משקף מצב. היציאות מעזה בשבת אולי אינן דומות לשאלה הנ״ל, יש בהן שאלות קשות יותר, אבל פוסק שיש לו את כל הנתונים, יוכל לדון בדבר ולפסוק לכאן או לכאן. לגרז״ן היו כתפיים רחבות, כוח היתר שראינו אצלו בתחומים רבים, ובוודאי בהלכות פיקוח נפש, אבל זוהי תשובה לשאלה של כמה דקות לפני כניסת השבת. החלק השני בתשובתו הוא הקשה, ההתעקשות העקרונית והרחבה על היחס הראוי לשמירת ההלכה בצבא. כאן צריכים הרבנים הצבאיים להפעיל שיקול דעת רחב של השלכות. שמעתי שסבבי החלפת יציאות בשבתות דווקא, נעשתה לאחרונה לשיטה, אבל צריך לבדוק אם זה נכון. ובכל מקרה, המדרון החלקלק מחייב עמידה על עקרונות, ויש לחיילי המילואים היום הרבה יותר כוח להשפיע. רבנים צבאיים צריכים לדעת היטב את סוד האהבה וההכלה בלי וויתור הלכתי, וגם לדעת שיש להם גיבוי חזק מהציבור וממנהיגיו השונים, לעמוד על עקרונות ההלכה, לקולא ולחומרא, כשהם אלו שמכירים היטב את המציאות בשטח.
כלומר, אם נשליך מתשובת הגרז״ן לשאלות שעולות כעת, השאלה הגדולה איננה בהלכות פיקוח נפש מסוימות, שבהן יש לנו פוסקים, ב״ה. הדיון הקשה והחשוב הוא העקרוני, המערכתי, לטווח הארוך, ל״שבתות הרבה״. המכתב מהאישה הגיבורה, אשת הלוחם ואמא לילדים רבים ב״ה, שבו היא קובלת על כך שהיציאות מעזה מכוונות לשבת דווקא, ומשום כך בעלה אף פעם לא מגיע לשבת הביתה, מעורר חשש שמא זה קשור לנטייה הקיימת בציונות הדתית בשנים האחרונות, שלא להתעקש מספיק על עקרונותיה. זה לא מתחיל מהנושא הכבד של חילול שבת, אלא מדברים קטנים יותר, שמשדרים מסר כללי של התקפלות בעקרונות. כולם מכירים את זה מקרוב. וזה קשור גם, למשל, להחלטה בצה״ל, המגבילה, למעשה, קידום קצינים בכירים יראי שמים, כידוע לכל, שערורייה שעברה בשתיקה יחסית. וזה קשור גם למה שקורה בצבא שלא שייך ללחימה נטו, ולחובה להתעקש על כך שהצבא צריך להיות גוף לוחם, ולא גוף מקדם אג׳נדות פוליטיות או מחנך בחורי ישיבות-הסדר ל״קידמה״. פעילות הרבנות הצבאית הולכת ומשתפרת בשנים האחרונות, אבל צריך לחזק יותר את כוח העמידה שלה, להמשיך במגמה של הוספת רבנים תלמידי חכמים ויראי שמים, המסורים לתפקידם, זמינים לכלל החיילים, באהבה, וגם לתת לה שיניים לאכיפה. הרבנות הצבאית צריכה להתעקש לחזור לתקיפות שהייתה בה בראשית הקמתה, כדי שציבור בני התורה הגדול, שמשרת היום בצה״ל, לא יתייחס אליה, חלילה, כאל ״רבנות מטעם״. תקנותיה וגדריה מראשיתו של צה״ל סייעו לכולנו שלא להיכשל באיסורי כשרות, למשל. שליחותה היום גדולה פי כמה מבעבר. וכשם שאין לנו עם אחר, ולא צבא אחר, כך אין לנו רבנות צבאית אחרת. בטיעון דומה שכנע ה״חזון-איש״ משלחת רבנים צבאיים שלא להתפטר כאחד, כתוכניתם, אחרי איזו שערורייה דומה. כמו כן, ב״ה יש היום תלמידי חכמים גדולים מבין הלוחמים בשטח, וכדאי לרבנות הצבאית להתייעץ גם איתם.
מכתבה של האישה אמור גם לגעת אנושית בלב מפקדים וקובעי מדיניות, ולא רק בלב אנשי הלכה. נניח שזה היה רק ״הידור״, והמציאות איננה כפי שהיא תיארה, אבל איך זה שב״נח״ל החרדי״ יש אספקה של כל ההכשרים המהודרים, והזוג הזה לא יכול להדר בשמירת שבת דאוריתא? נתייחס לזה אפילו כמשהו אנושי גרידא. איפה הכבוד לאישה כזאת? האם כך צריכה להרגיש אישה שמוסרת את נפשה יום יום להגנה על העם והארץ? ראיתי שהשיבו לה במקורות להיתרים הלכתיים, אבל היא מדברת בטבעיות על העקרון הרחב, ועל כך שהיחיד נאלץ להזדקק בדיעבד להיתרים כאלה, אם ישנם, במקום שידאגו בצה״ל בצורה מערכתית לאפשרות שמירת השבת המקסימלית הקיימת בתנאי מלחמה. גם זה חלק מתפקיד הרבנות הצבאית בבירור ובעמידה מול הפיקוד.
הגרז״ן היה אומר לי פעמים רבות שחשוב לחשב בפסיקת ההלכה גם כמה צעדים קדימה, השלכות. זוהי דוגמא. והנה עוד טיעון כזה: לפי המגמה הדמוגרפית והערכית הנראית לעין, ברור שבעוד שנים לא רבות, מי שיגן על המדינה גם בלוחמה, יהיה חלק מהציבור החרדי. בדרך הטבע, נגיע למצב קיומי שבו לא תהיה ברירה אחרת, כי אין עודף כוח אדם, ויש רק יותר אויבים. רבים יתגייסו, ורבים אחרים לא יתגייסו גם בגלל דברים כאלה. הציבור החרדי כבר איננו ״אורח״ במדינה. המדינה ׳עוברת ידיים׳, זו עובדה. האם הרחקת הציבור הזה מצה״ל היא מעשה אחראי להגנת המדינה? האחריות הלאומית מחייבת את הצבא לעשות שינוי בתפיסה, ולהיות פתוח גם לציבור הזה, ע״פ אורחות חייו. חיזוק האפשרות של עמידה קפדנית על ההלכה תאפשר לתהליך הזה, שיקרה ממילא מתישהו, לקרות שלא בדרך של משבר תורני-אמוני, או של משבר בעולם הישיבות ופגיעה בתורה, חלילה. יהי רצון שיזכנו ה׳ בדעת רחבה. ■
meirdorfman@gmail.com
הרב מאיר דורפמן, מחבר סדרת ה׳מרבדים׳ על מסכתות הש״ס, ו״פעמיים באהבה״.