אנחנו לקראת סוף שנה וההצגות, ומופעי הסיום של בית הספר בעיצומם. בשבוע שעבר הגיע אליי מכתב מרגש במיוחד. הלוואי שכולם היו מתנהגים כך, ודווקא בשל כך הוא בכל זאת נראה לי חריג בנוף:
"אני חוזרת עכשיו מהופעה המרכזית בבית הספר של הילד שלי, שלומד בכיתה ד'. בגלל שהילד הנהדר שלנו מתקשה בהליכה והולך עם קביים הוא ביקש ממני לדבר עם המחנכת ולהגיד לה שהוא לא מתכוון להשתתף כמו שהוא עשה בשנים הקודמות, כי ממילא אין לו כל כך מה לעשות שם.
היא ענתה לי בטלפון: 'לא בא בחשבון, הילד שלך ישתתף בדיוק כמו כולם. הוא חלק מהכיתה'.
שאלתי אותה: 'אבל איך הוא אמור להשתתף כמו כולם אם הוא לא יכול לרקוד, ותמיד יש ריקודים במופע או דברים שקשורים בתנועה?'
'את זה תשאירי לי', ענתה לי. 'נבנה במיוחד הצגה שתתאים גם לילד שלך'.
בסופו של דבר למרות שלא היה בכלל אמור להיות בהצגה תפקיד של קריין, המחנכת המדהימה שלו ביחד עם המורה למחול בנו הצגה במיוחד למידות של הילד שלי, והן שמו אותו בתפקיד ה…קריין.
אני כותבת לך ובוכה מהתרגשות בגלל שגם הילד שלי בעצמו הרגיש שכל הכיתה באה לקראתו כאשר המחנכת הסבירה להם את המצב והקדישה במיוחד שעה חופשית לצורך חשיבה משותפת עם התלמידים והכיתה איזו הצגה אפשר לעשות כדי שגם הילד יהיה חלק ממנה.
את המילים של הילד שלי לא אשכח כשאמר לי בסוף ההופעה: 'אימא, ראית איך שהכיתה אוהבת אותי? ראית איך שעשו בשבילי מופע במיוחד?'
ואני נזכרת בשיחה הכואבת שהייתה לנו לפני שנה כאשר הסבירו לנו שלמרות הרצון הטוב אי אפשר לשלב את הילד במופע שבנוי כולו על תנועה.
הילד קיבל את זה כל כך קשה עד שאיבד את התיאבון שלו לתקופה ארוכה ונאלצנו ללכת איתו לבדיקות אצל רופא המשפחה כי לא האמנו שזה היה קשור.
אני מבקשת דרכך להעביר את המסר לכל המורים לקראת סוף שנה:
אנא מכם! עם כל הכבוד לשלמות ההצגה ולהפקה המושלמת, הנשמה של הילדים שלנו חשובה יותר".