החיים שאחרי המוות

מספרים על רבי יעקב מליסה שלאחר כמה שנות רבנות הודיע לקהילתו שהוא מתכוון לעזוב. באו אנשי המקום ושאלו אותו: ״מדוע אתה רוצה לעזוב, הרב?״. השיב להם: ״מפני שזוהי השאלה הראשונה שנשאלתי מאז שהגעתי לכאן…״.
מאז ומתמיד היה הרב כתובת לשאלות. עם התפתחות אמצעי התקשורת וקלות שיגור השאלה לרב, הכמות הכפילה ושילשה את עצמה. על מה שואלים? על מה לא… על הלכה ואמונה, על חינוך ילדים וזוגיות, על סכסוכים בין אנשים ועל התלבטויות בחיים. לפעמים זה מגיע בזמנים נוחים, ולפעמים ברגעים הכי פחות מוצלחים שאפשר לדמיין. הלל הזקן היה זה שהציב את המודל: לא משנה מתי, לא משנה על מה – הרב יעשה כל מאמץ לתת כבוד מקסימאלי לשואל ולשאלה, גם אם הוא באמצע לחפוף את הראש חצי שעה לפני שבת.
מה מברכים על תפוח?
כך סיפר תלמיד תיכון שהיה נוכח באירוע: ״באחד הימים התפללנו שחרית בירושלים עם הרב אליהו, ואז ליווינו אותו בחזרה לביתו. הוא כנראה מיהר לאירוע, והעוזרים שלו דחפו להתקדם בקצב ושלא נעכב אותו. פתאום התקרב בן אדם שנראה תמהוני ומוזר והתחיל לצעוק: ׳הרב אליהו, הרב אליהו!׳. המלווים ניסו לזרז את הליכת הרב, אבל הוא עצר, פנה אל האיש בסבלנות ושאל אותו מה מבוקשו. הטיפוס הדי שרוט הזה, בשיא הרצינות, ניגש לרב ושאל: ׳כבוד הרב, יש לי שאלה: מה מברכים על תפוח?׳. זה היה מביך. כמעט כמו לשאול ׳כבוד הרב, איך עושה פרה?׳. אדם כזה קטן ניגש לאדם כזה גדול עם שאלה כל כך מגוחכת. אבל הרב לא צחק. הוא עצר, השתהה, עשה את עצמו חושב לעומק על השאלה, וענה באריכות כך: ׳תשמע, שאלה גדולה מאוד שאלת! צריך לבדוק אם התפוח הוא מוצק, רגיל, ואז מברכים ׳בורא פרי העץ׳, או אולי הוא נוזלי וזה מיץ תפוחים סחוט בכלל, ואז אולי הברכה אחרת. אולי בישלו את התפוח כסוג של קינוח עם תוספות, אולי בכלל ריסקו אותו. אני מציע שתבוא אליי לישיבה באיזה יום ואנחנו נדון בשאלה הזאת ברצינות…׳.
האיש התרגש מאוד. התרגש מההכרה בו, בשאלתו, בעצם החשיבות שלו. כל אלה שלפני רגע צחקו על המוזר השכונתי הזה נשארו שם מהורהרים…״.
לענות לשואל
מה תפקיד הרב כשפונים אליו בשאלה? לכאורה, פשוט: לענות עליה. אבל לא. עליו לחתור עמוק ורחוק יותר ולהגיע את השואל עצמו. את הלקח הזה למדתי על בשרי לפני שנים. זה היה בתחילת דרכו של הקו החם לנוער ׳חברים מקשיבים׳, כשערב אחד התקשרה תלמידת אולפנה בת 15. היא סיפרה שאהבת חייה זה לרקוד, מגיל צעיר היא לומדת ריקוד ויש לה שאיפות להתקדם בתחום. ״בעוד שבועיים עומדת להתקיים בעיר שלנו תחרות ריקוד גדולה״, היא סיפרה לי, ״וזו הזדמנות מעולה מבחינתי להופיע על הבמה. יהיו שם ׳מגלי כישרונות׳ וזו הזדמנות נהדרת מבחינתי לפריצת דרך מקצועית. אבל…״, וכאן היא לקחה נשימה גדולה. לי כבר היה ברור מה היא עומדת לשאול: יש כאן התנגשות עם ההלכה, כשנערה מופיעה על הבמה בפני גברים, והיא חווה קונפליקט בין הרצון שלא לפתח קריירה בריקוד לבין המחויבות שלה להלכה בתור נערה דתיה. למזלי נתתי לה להשלים את המשפט לפני שהתחלתי לדקלם את ארסנל התשובות השמורות עימי. ״והבעיה היא שהתחרות יוצאת בדיוק ביום של הטיול השנתי. ואני נורא מתלבטת מה עדיף לי – ללכת לתחרות או לצאת לטיול עם כל החברות?״.
לקח לי כמה שניות לקלוט שהנערה שעל הקו נמצאת במקום אחר לגמרי ממה שחשבתי בהתחלה, וממילא השיחה איתה צריכה להתנהל באופן שונה בתכלית ממה שחשבתי.
עם הזמן גילינו ב׳חברים מקשיבים׳ עד כמה חשוב לפתח שיחה משמעותית עם השואל עוד לפני שמגיעים לשלב התשובה כדי להבין מי הוא, מה עובר עליו, מה הוא מרגיש, מה הוא כבר ניסה, ורק מתוך אפשר להתקדם לעבר מענה על השאלה.
אין שאלות קטנות
יש מצבים שבהם אדם פונה בשאלה שנראית פשוטה ואפילו מגוחכת. איך נכון להגיב כלפיה? שימו לב לסיפור הבא:
בערב תשעה באב באה אישה לפני הרב יוסף דוב סולוביצ׳יק והביעה לפניו את צערה: ״רבנו, אישה כשרה אני וזהירה בדת. מיום שנכנסתי לחופה, והריני בעלת בית בישראל, נוהגת אני, כפי שראיתי בבית אבא ואמא, להכין אטריות לסעודה המפסקת. ואולם היום מרוב טרדתי אירעה לי תקלה. גלגלתי עיסה של קמח כדי לעשות ממנה אטריות, ושכחתי ועשיתי ממנה פתיתים. לפיכך באתי לשאול את דעת רבנו ולהורות לי מה לעשות״.
״זוהי שאלה חמורה״, השיב לה רבי יוסף דוב מתוך כובד ראש. הוא קם על רגליו, ניגש אל ארון הספרים, הוציא ממנו ספר עב כרס והחל לדפדף בו תוך כדי שהוא מקמט את מצחו. הדיינים שיישבו לפניו תמהו אבל שתקו. לאחר כמה רגעים השיב לאישה כך: ״בדיעבד, מכיוון שהשעה מאוחרת, מותרים בני ביתך לצאת ידי חובת סעודה המפסקת בפתיתים אלה אשר הכינות אותם בשגגה. אבל עלייך לקבל על עצמך קבלה גמורה, שמכאן ואילך ולהבא עלייך להיות זהירה בכל ערב בתשעה באב, ולהכין רק אטריות לסעודה המפסקת״. האישה הודתה לרב מקרב לב ועזבה את הבית. אחד הדיינים פנה אל הרב: ״ילמדנו רבנו, למה נזקקת כל כך ברצינות לשאלה טיפשית זו?״. ״אישה זו״, ענה לו הרב יוסף דוב, ״פיה העיד בה שתמימה היא. ואילו דחיתי אותה בקש, והייתי אומר לה שזוהי שאלת הבל, הייתי מכשילה לעתיד ולא הייתה באה לשאול שאלת חכם אף בעניינים חמורים שבחמורים״ (ע״פ שרי המאה, חלק ה׳ עמ׳ 192-3).
האם כל שאמרנו בטור הזה רלוונטי רק לרבנים? לאו דווקא. כולנו נפגשים בשאלות מסוגים שונים לאורך כל החיים. האם אנחנו ניגשים אליהן נכון?