- נער צעיר לומד בגפו ביישובי גב ההר, נוסע מדי פעם ללמוד באחד הישובים. אוטובוס דן מקשר בין הישובים פעמיים-שלוש ביום, עובר דרך הממשל הצבאי בשכם. בישוב הר ברכה גרות אז ארבע משפחות, ביצהר הגדולה גרות שבע עשרה משפחות, ובתל-חיים (איתמר) כבר שמונה עשרה! האוטובוס נוסע כמעט ריק. על לב הנער מעיקה מדי פעם הבדידות. והנה לאוטובוס עולה אדם מבוגר, רובה עוזי על כתפו, בידו תיק ספרים ישן. האיש, צנום וגבוה, קולט שהיום יש עוד מישהו באוטובוס. בחיוך ובמאור פנים של הכנסת אורחים הוא ניגש אל הבחור המכונס בירכתי האוטובוס, שואל למעשיו, ופותח עמו בדיון בסוגיא במסכת שבה עוסק הנער. מסתבר שהאיש תלמיד חכם מובהק. הוא מתעניין בנער, מביע שמחה על המפגש, ומחזק, שהרי ״כל ישראל חברים״. הנער מוסיף לפגוש אותו מדי פעם בטרמפיאדות, באוטובוס, בבית המדרש בישוב אלון מורה, ולבו מתרחב.
האיש הזה לא היה אליהו הנביא או מלאך, אבל אולי לא רחוק מכך. רבים פגשו את הרב בנימין הרלינג הי״ד רק ״על הדרך״. אלה לא נמנו על תלמידיו הרבים, על פקודיו, על שכניו, או על שותפיו לחינוך, להרבצת תורה ולבניין הארץ, אבל כל מי שפגש אותו, אפילו רק לרגע, ראה דמות מופת, למד ממנו שיעור ענק לחיים, במילים או אפילו בשתיקה. בילדותי שמעתי עליו סיפורים, אמרו שהסרגל עקום מאד ליד האיש הישר הזה, אבל רוב רובם של הסיפורים לא סופרו, וגם לא ייוודעו לאף אדם לעולם, משום שזו היתה דרכו. מעט מהמעט כונסו לפני מספר שנים לספר בשם ״איש ימינך״ (ולסרט בשם ״כי בא מועד״), שהוא לענ״ד ספר המוסר הטוב ביותר שנכתב בדור האחרון, על כל אחת מהמידות האנושיות. אי אפשר לקום מהספר הזה בלי ׳קבלות׳ של ערב יום כיפור, או לפחות של ערב הושענא רבה… קשה לקרוא בו יותר מכמה עמודים בלי זעזוע עמוק מהפער בין חיינו למעשה, לבין פסגות חיים שבן אנוש יכול להגיע אליהן. - סיפור על צניעות, אהבת תורה וכבוד תורה: לפני כשמונה-תשע שנים נסעתי למקסיקו, כחזן, והתארחתי בבית מאד מרשים במידותיו, ודאי כפשוטו. היה שם שולחן ערוך (גם כפשוטו, לא הספר…) בפאר יוצא דופן. כשישבנו לסעודה, הבעתי את התפעלותי בפני בעלת הבית, זו שבישלה וניצחה על העובדים, ואמרתי לה שארוחה כזאת לא אכלתי זמן רב. בתגובה היא סיפרה: ׳לפני כמה שבועות היה אצלנו אורח גדול מארץ ישראל, הגראי״ל שטיינמן, במסע חיזוק לקהילות. התפתח ויכוח בין נשות הקהילה מי תזכה להכין את הסעודה לכבוד גדול הדור. הוחלט לחלק את העבודה בין נשות הקהילה, וכל אחת הכינה מאכל אחר. והנה נכנס הרב, יהודי צנום בגיל 98, נמוך קומה, 50 ק״ג, התיישב, והתבקש לברך ולאכול. הוא ראה את כל סוגי הבשרים, הסלטים, התוספות וכו׳ וכו׳ ולא הבין מה זה ומה עושים עם כל זה. אמרו לו שזה לכבודו. ראש הישיבה [וחניך תנועת המוסר] החל לצחוק. מה לו ולזה? בסוף, מכל זה הוא אכל תפוח אדמה אחד, מבושל׳. ואז היא סיימה בתרועת נצחון: ׳ואת תפוח האדמה הזה אני קילפתי!׳.
תפריט
