זה כבר תקופה שהמלך בשדה, וקשה לי לשמוע ולראות אותו. ביקורו טובע בתוך ים הפגנות של בעד ונגד ורוצים או לא רוצים לחיות.
אני מכוסה שכבות ונוסף על הכול חייבת לעטות מסכות, והוא לבד, או בודד. ואני מנסה לגשת, לסלק את ההמון, לנקות את האבק, לפרוס שטיח אדום, להוציא את המקהלה, שינגנו בחצוצרות.
אם לא די בזאת, אני מנסה לפנות את שביל הגישה, לשפר בעצמי את הגישה. שלי. המלך. שלי. בשדה. פה, ממש לידי. ואני איפה אני?? לאן הלכתי או נעלמתי או שמא, בזהירות, מבינה שהתעלמתי?! וכי איך אפשר שלא לקבל פניו של מלך?!
הרי כל עובד זוטר יודע כי לקראת ביקורו של המנכ"ל עליו להתייגע. לקרצף ולנקות, למסגר ולתלות, תעודות והצלחות, להכין רשימות. להתנסח היטב היטב, איפה היינו כל הימים, מה הצבנו לעצמנו ליעדים, על מה אנחנו עמלים ומה מדיד שינה מעינינו, ובעוד כך וכך שנים היכן נראה את עצמנו?
המלך בשדה, ואני חנוקה במזגן. לא מצליחה לצאת מעצמי, לא מצליחה לפתוח השער. הלב שלי פתוח. אך המלך… כה רחוקה אני ממנו ויודעת כי אם רק אקרא, כה קרובים נהיה.
אך מה זה עוצר בי, דוחה בי כל קרבה? היצר הטוב מובס לטובת היצר הרע, או שבדרישת הקרבה למלך אין מקום למשחקי כוחות, ואני נשארת לבד, זרוקה בחושך, טובעת במחשבות, תובעת את המחשבות להתעוררות, לתפילה, לתשובה, לצדקה.
לאן כל המילים של קבלת הפנים נעלמו לי? היכן כותב הנאומים מתחבא לי? אין שטיח ולא תעודות, אין מקהלה מזמרת ולא ניגוני חצוצרות.
נדמה לי כי בכל שנה מחדש זמן אלול מופיע בי אחרת. נדמה לי כי ככל שאני מתבגרת אני קצת יותר חוזרת. חוזרת לעצמי, חוזרת לשדה, חוזרת אל המלך בטבעיות, כמצב תחילי, לא מעלימה עיני, רק מבינה שזה בפנים, בי, בשגרת יומי.
לא עולה על עקבים ולא ממסגרת יעדים, לא מצהירה הצהרות ולא שולפת תעודות. המלך בשדה, ואני בדרכי. מודה. על הטוב והמיטיב, על הדין והאמת, מבקשת חסד ורחמים. מבינה יותר מושגים של תהליך, קרבה וקשר. מצליחה יותר לראות בי טוב.
בשבוע הבא נמליך אותך עלינו שוב, מלכנו, מן השדה, מן העיר, מן הצריף ומארמונות הזהב. מכל הלבבות יימשך חוט של חסד בעוצמה גדולה, ברחמים ובחסד: "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד". ואז, או אז, נתפנה לבקש על עצמנו שנה טובה ומתוקה.
