המסע לפולין מעסיק, כידוע, אלפי בני נוער וגם את הוריהם, שלא תמיד יודעים מאין הם אמורים להשיג את הסכום למימון המסע. נכון, שמעתי על מלגות ועל קרנות, ובכל זאת קיבלתי לאחרונה כל כך הרבה מכתבים ממבוגרים שעדיין נושאים צלקת מאירוע שזכור להם כחוויה טראומטית במיוחד, שבה הם נאלצו לצפות בעיניים כלות בחבריהם, שהיו מבתים מבוססים יותר, טסים לפולין, ואילו הם נאלצו להישאר בבית.
וזה מכתב שהגיע אליי ביום שני:
“אתמול הילד שלנו טס לפולין עם כל הכיתה שלו. אני ובעלי עובדים כשכירים ויש לנו משפחה מרובת ילדים, כך שבעצמנו לא היינו מצליחים לממן לו את המסע. אני כותבת לך כי רציתי לספר על היוזמה המדהימה של המנהל שלו, שבתחילת השנה דיבר עם כל השכבה ואמר לה כך (לא מילה במילה, זה מה שאני זוכרת בערך מהילד שלי): 'אצלנו אין עשירים ועניים, בעלי דם רגיל ובעלי דם כחול. אצלנו או שכל התלמידים טסים, או שאף אחד לא טס. וכל מי שיטוס, יטוס בגב זקוף ולא בתחושה שמישהו עשה לו טובה'.
"ואז הוא שאל את הכיתה אם הם מוכנים להחליף את המנקים בכמה אגפים ולנקות את בית הספר בעצמם, והכסף הזה שבית הספר יחסוך יצטרף לעוד סכום גדול שהמנהל הצליח להשיג דרך תורם.
"כל התלמידים, גם מי שיכלו לטוס לכל מקום אחר בעולם ללא בעיות, חתמו על העצומה, וכולם השתתפו בניקיון הזה מתחילת השנה. בזכות בית הספר הילד שלי טס לפולין, והגאווה שלו טסה איתו, ולא נשארה בארץ.
"אנחנו ההורים כבר העברנו לפיקוח את שמו של המנהל ויידענו על המבצע שלו, ואני מקווה שהוא גם יזכה בהכרה הראויה לו".
אז מעבר לדעות החלוקות על המסע הזה יש משהו אחד שנדמה לי שכולנו מסכימים עליו: אין מצב שבשנת תשע"ט נער או נערה רוצים לטוס לפולין, ורק מאחר שנולדו למשפחה דלת אמצעים לא יוכלו להצטרף למסע. זה נראה לי החלק החשוב באמת. בלי זה אין כלום.
וכל שאר הפולמוס, כן פולין, לא פולין, הוא דיון בהחלט ראוי כשלעצמו, אבל לגמרי שולי לעומת הגורם האנושי.
להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com