יש לי חבר טוב שהוא עו"ד גדול ועסוק בעשייה חברתית רבה. פעמים רבות כשאנחנו חושבים על פרויקט חברתי גדול במיוחד, הוא אומר בחצי צחוק-חצי רצינות: "מקסימום נצליח".
בעולם שלנו קשה מאוד להתמודד עם כישלונות בכל התחומים. אני זוכר שכאשר הייתי קצין בצבא היה משפט שליווה אותנו לא מעט, משפט שנאמר על ידי הרמטכ"ל משה דיין: "עדיף סוסים דוהרים שצריך לבלום אותם, על פני שוורים עצלים שצריך לרדות בהם".
היום בעולם שכולו מתועד אנשים מפחדים לנוע, לעשות ולטעות, אנשים מעדיפים להיות בינוניים ולא לקחת סיכונים. לדעתי דווקא בגלל שאנחנו לא חדים, לא מהירים ולא יצירתיים, כמות הטעויות שלנו גדולה הרבה יותר, ובסופו של דבר הטעויות גדולות הרבה יותר.
אתן דוגמה מהעשייה הצבאית, אבל בעצם היא רלוונטית לכל תחומי החיים: לפני מספר שנים כשהייתי סגן מפקד גדוד במילואים, קיבלנו ידיעה שאלפי מתפרעים פלסטינים רוצים לסגור את הציר שעולה לכיוון היישוב אלון מורה.
מפקד אחר קיבל תחת פיקודו שתי פלוגות מהגדוד, והיה אמור לסגור את הציר של המתפרעים הבאים מכיוון העיר שכם, ואני קיבלתי שתי פלוגות והייתי אמור לסגור את הציר של המתפרעים המגיעים מכיוון הכפר בית פוריק.
בכל אחת מהגזרות היו אמורים להגיע כ-2,000 מתפרעים. בשלבי ההתארגנות והתנועה לכיוון העמדות שלנו אני שומע את המפקד השני מדווח למפקד החטיבה: "קודקוד… מקודקוד קבל שאין לי אמצעים לפיזור הפגנות, ואם האמצעים לא יגיעו במיידי אני אכנס למצוקה".
מייד אחריו עליתי בקשר ואמרתי: "קודקוד… כאן משנה… קבל שאין לי אמצעים לפיזור הפגנות, ואם לא אקבל אותם בזמן הקרוב אז הם (המתפרעים) ייכנסו למצוקה".
ואז התחילו המהומות בצד של שכם, ובגלל הרצון של המפקד השני למנוע חיכוך ולהכיל ולמנוע נפגעים, עלו באש שלושה ג'יפים ונפגעו עשרות פלסטינים מירי, והתנהלה שם ממש לחימה.
בצד שלי לקחנו את שתי הפלוגות שקיבלנו, החבאנו אותם והעלינו שישה צלפים לעמדות, עשינו פס לבן על הכביש במרחק 1,000 מטר מאיתנו ואמרנו לצלפים שהראשון שעובר את הקו לירות בו ברגל ברובה צלפים בארט (רובע בקוטר 0.5), שפגיעה שלו מאוד לא נעימה בלשון המעטה.
כך אכן קרה: אחד המתפרעים עבר את הקו וצלף ירה ופגע, ומאותו הרגע לאף אחד לא היה חשק לעבור את הקו (מעניין למה?). המפגינים עמדו מרחוק וצעקו וקיללו, ואני ישבתי על מכסה המנוע של הג'יפ ושתיתי ברוגע תה עם נענע חם וטעים.
בשלב מסוים הגיע מח"ט הגזרה ושאל אותי למה הם לא מתקדמים לכיווננו, עניתי לו שאני לא יודע אבל כנראה שאין להם חשק.
וראיתי בפעמים רבות אחרות כשאנחנו לא מתעסקים בביקורת, אלא אנחנו מפשילים שרוולים ועושים ומוכנים גם לספוג טעויות של הכפופים לנו, אנחנו מגיעים לתוצאות הרבה יותר טובות.
לפעמים אנחנו גם לא מצליחים וגם זה בסדר. אני זוכר שכשהייתי צוער בבה"ד 1 היה בוחן שנקרא 'אסון טבע' שבמהלכו רצים לכיוון הים, רצים על חוף הים, נכנסים למים, בהמשך רצים על החוף כמו איזה עיסת בוץ, עולים צוק תלול, אחר כך עושים בוחן מסלול שכולל זחילות, טיפוס על חבל שישה מטרים ומעבר קיר, ובסוף רצים בעוד עלייה, ואז נכנסים למטווח ויורים שישה כדורים שמתוכם צריכים לפגוע לפחות ארבעה במטרה.
החלטתי שאני מגיע בין השלושה הראשונים בקורס ויהי מה, למרות שאני לא מהאצנים הגדולים. ואז התחלתי בריצה ועברתי עוד אחד ועוד אחד, כשעליתי בצוק לאחר הריצה בחוף הים הרגשתי שאין לי כבר אויר, ולמרות זאת המשכתי בכל הכוח. הגעתי לחבל, ועד היום אין לי מושג כיצד הצלחתי לעלות עליו ולהגיע לסופו, גם את הקיר עברתי בקושי, ופתאום בעלייה לכיוון המטווחים ראיתי שאני במקום השני לאחר בחור מהשייטת בשם סלמה (היום הוא מפקד חייל הים). הגעתי למטווחים ופשוט נשכבתי מולם וראיתי שחור בעיניים, פשוט לא ראיתי כלום. ניסיתי להסדיר טיפה את הנשימה אבל לא הצלחתי.
ואז כשהבנתי שהיום אני כבר במטרה לא אפגע, כיוונתי את הנשק ויריתי את ששת הכדורים לכיוון כלשהו ואף אחד מהם אכן לא פגע במטרה.
קמתי וחייכתי לעצמי למרות שנכשלתי בבוחן, וחזרתי לעשות אותו פעם נוספת. הרגשתי שניצחתי למרות שמבחינת הנתונים היבשים נכשלתי.
אסיים בציטוט של תיאודור רוזוולט שאמר באחד מנאומיו: "לא המבקר הוא שחשוב, לא האיש המצביע על כישלונו של החזק או המעיר כיצד אפשר לעשות את הדברים טוב יותר. האשראי שמור לאיש הנמצא בזירה, האיש שפניו מוכתמות באבק, בזיעה ובדם. זה שנאבק בגבורה, שטועה, שמועד ומחטיא פעם ועוד פעם – כי אין מאמץ ללא שגגה וכישלון. זה החותר לעשייה של ממש, המכיר את הלהט, את המסירות העצומה, המכלה את כוחותיו למען מטרה ראויה, זה שטועם במקרה הטוב את פרי ההצלחה, ובמקרה הרע – אם העלה חרס בידו – לפחות נכשל לאחר שהעז, כך שלעולם לא יימנה עם אותן נפשות קרות והססניות שאינן יודעות לא ניצחון ולא תבוסה". ■
Ori88533@gmail.com
תפריט
