המצוקה שעוברת לדור הבא

"אני זוכרת אותך היית כשהיית נערה. היית מרדנית. לא קיבלת סמכות, פרצת את כל הגבולות האפשריים, ועכשיו את אשה מוכה, תלויה, כפופה, מרצה, מסובבים אותך כמו בובה על חוט. מה קורה לך? זו לא את. זו לא אותה נערה שהכרתי", כך אמרתי לאשה השבורה שישבה מולי. דמעות נשרו מעיניה. היא לא יכלה להסביר מה עבר עליה ומה הביא אותה למצב כזה.
היא היתה נערה בסיכון, עברה פגיעה בגיל צעיר.
מגיל 14 התגלגלה בין מוסדות הרווחה. ההורים היו חסרי אונים, לא הבינו כיצד זה קרה. היא החלה לשוטט ברחובות והתחברה לחברה רעה, וכמו רוב הנערות בסיכון – היא נוצלה על ידי ערבים.
פגשתי אותה כשהיתה נערה. היא אמרה שהיא 'לא גזענית'. לא התרגשתי, ידעתי שזה החינוך שקיבלה בהוסטל. שם חינכו לדו-קיום ואחווה בין יהודים וערבים. במקום לקבל טיפול בפגיעה שעברה, במקום לקבל כלים להעצמה נשית ולהרחיק אותה מגורמים עבריינים שפגעו בה שוב ושוב, היא קיבלה שטיפת מוח שמאלנית שגרמה לריחוק גדול בינה לבין הוריה.
ההורים מבחינתה ומבחינת המערכת הם דתיים חשוכים וגזענים. הם עברו ניכור על ידי המערכת, ניתקו את הקשר עם הילדה, ועכשיו היא לבד בעולם.
כל כך כואב לראות בחורה ללא אישיות משל עצמה וללא זהות ומשמעות עצמית. בחורה שאין לה שליטה על חייה. היא מופעלת על-ידי בן-הזוג שלה, מחבל אלים. ועכשיו, אחר שעברה את גיל 18, ההורים מרוחקים, והיא לבד מול גבר מכה שמשחק בחיים שלה.
אני משוחחת איתה על תלות-יתר, ואיך שזה מתבטא בחיים שלה, על אלימות נפשית וסימני המצוקה, המעידים על מה שקורה לה, והיא טוענת שהיא שומעת על אלימות נפשית בפעם הראשונה.
שש שנים היא היתה בהוסטלים של הרווחה, והיא לא מוכנה לשמוע עליהם.אין לה אמון במערכת. היא לא תפנה לרווחה, לא תפנה למשטרה. היא לא תפנה אליהם לעזרה.
זה הסיפור של לא מעט נערות בסיכון, שהופכות לנשים מוכות, והמצוקה עוברת לדור הבא.
ואני רק מקווה, שתקום זעקה ויעשה שינוי, כי לנוער בסיכון מגיע יותר. הגיע העת שהמדינה תחשב מסלול חדש בטיפול בנוער בסיכון. אך החשש הגדול של הוא שהמדינה עצמה נמצאת באותו מסלול של אותן בנות – בלי זהות, בלי עוצמה. כן, זה עצוב, אבל מדינת ישראל – והרשויות מטעמה – נראית כמו אשה מוכה שאיבדה את הזהות שלה. חייבים לחלץ את המדינה מהבוץ, וחייבים לחלץ את אותן בנות מהכלא הפיזי והנפשי כי אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים.