את הלולב סבא לא קנה. בחצר הבית גידל סבא עץ דקל, ובכל שנה לפני החג היה קוטף כמה לולבים. לולבים אלו היו חזקים ויפים במיוחד וצבעם היה ירוק עז. בליל החג אחרי הסעודה היו יושבים הכול להכין טבעות ייחודיות שיצרו מעלי הלולב עצמו כדי לעטוף כל לולב ולשמור עליו והיו שרים את הפיוט הנודע ‘סוכה ולולב לעם סגולה’.
את הסוכה נהגו לבנות מבעוד מועד כדי להזדרז במצוות. באחת השנים עמד הרב נסים בסוכה הגדולה עם בנו משה וכלתו רות. בהכירו את כישוריה של כלתו וברצותו לייפות את הסוכה הציע הרב נסים לכלתו לצייר את שבעת המינים, ומאז בכל שנה קישטו איורים יפים אלו את סוכתו והרי הם מובאים לפניכם.
בימי חול המועד הייתה סוכתם של סבא וסבתא מוקד עלייה לרגל. עם האושפיזין ביקרו מדי ערב רבנים חשובים, אנשי אקדמיה, שופטים ומנהיגים לצד המוני בית ישראל. לכולם היה מקום, וכולם התקבלו במאור פנים.
שיאו של החג היה בשמחת תורה. מדיי שנה בשנה היו מבקרים תלמידי ישיבת מרכז הרב, ובראשם הרב צבי יהודה קוק זצ”ל, בביתו של סבא. את ההליכה הארוכה מישיבתם ועד לביתו עשו בשמחה וריקודים כדוד המלך שריקד בשעתו לפני ספר התורה. הבית לא יכול להכיל את הקהל הגדול שהגיע, ולכן חלק עלו עם הרב צבי יהודה לסבא, וחלק נשארו למטה. סבא והרב צבי יהודה, שהיו ידידים ואוהבים, היו יוצאים יחד אל המרפסת כדי לשמוח עם כל הבאים כולם בשמחתה של תורה.
ההיערכות למעמד מרגש זה הייתה רבה. חודשים רבים לפני כן הייתה סבתא אוספת גביעי לֶבּן כדי שכל אחד ואחד ממאות הבאים מדרך רחוקה יוכל לקבל כוס שתייה קרה (בימים ההם לא היה חד-פעמי ). בערב החג הייתה אופה כמויות של עוגיות כדי לכבד בהן את כולם.
הידור המצוות, אהבת ישראל ואהבת התורה היו שזורים כולם בשמחת החג, ונדמה כי רישומם וחותמם של כל אלו נחרט בלב המבקרים הרבים בסוכת נסים.