מחזה מצוי: הרב מרדכי שטרנברג אוחז באהבה בידו האחת בבנו, בעל צרכים מיוחדים ועם עיוורון, בידו השנייה גמרא קטנה, ועל פניו צהלתו הקבועה, חיוך תמידי והארה לכל אדם.
מחזה מצוי נוסף: ר׳ מוטי נכנס לישיבה, וכשהוא אך בפתח בית המדרש, בטרם ישב, מייד ׳עטים עליו׳ תלמידיו הגדולים בקושיות ובסברות, והקולות הרמים מתערבבים בהמולה הגדולה של בית המדרש.
כל כך פשוט היה לכל אדם לשוחח עם גאון תורני זה. כנער צעיר אם הייתה איזו התלבטות, הייתי מרים טלפון והוא היה מציע לי לבוא לביתו בשעת ערב או אחר הצהריים, ביום או ביומיים הקרובים, והייתי יושב אצלו כשעה. היו לו כבר אז אלפי תלמידים, וב״ה משפחה גדולה, והוא היה מאלה שיש להם זמן ומקום ענק בלב לכל אחד. בתקופה שלמדתי לבד, נהגתי לכתוב את מסקנותיי בסוגייה, ומידי פעם להגיש את המחברות לעיונו. אילולי הוא נתן לי הרגשה טובה כל כך, אינני יודע איך הייתי מעז, כבחור בן 17-18 להטריד אותו במחשבות ראשוניות בסוגיות. מניין הוא מצא זמן להקדיש לכל אדם, בלי שום הגבלה? זה סוד לא מפוענח אצלי, אולי שייך לתחום הפלאי של ׳כמלאך ה״ שהוזכר כל כך הרבה לגביו.
לפעמים אנשים תמהים כיצד מעיסוק ב׳שור שנגח את הפרה׳ יגיע אדם למעלות רוחניות נשגבות. מבט קל בדמותו הסיר כל ספק כזה. זכיתי לשאול אותו הרבה על דרכי קניין תורה, והוא היה פותח צוהר לעולם פנימי עדין, רגיש, מלא כמיהה, יופי. חלום בהקיץ. אני זוכר שעות אחר הצהריים, שמש נוטה למערב משתקפת מחלון ביתו, הוא יושב ליד השולחן, אצבעותיו מטיילות על מפת התחרה תוך כדי ניסיון לדייק בברירת המילים, והוא מתאר בפניי עולם אחדותי כל כך, מלא בהרגשת טוב ה׳. הוא דיבר על התורה במילים כל כך אינטימיות, וכשציטט את ׳אורות התורה׳ או את ׳אגרות החזון איש׳, הרגשתי שרמת ההזדהות שלו עם הדברים היא כזו שאילולי הם כתבו את הדברים, הוא היה חוצבם מליבו בדיוק כך.
פעם הוא אמר לי: לכאורה, הקב״ה היה צריך לתת לנו תקופת הכנה לחיים, לקרוא את הוראות היצרן לפני ההפעלה, אלא שהוא החליט שנלמד ׳תוך כדי תנועה׳. אבל חשוב שלא נעזוב את העמדה הנפשית הזאת של מי שכל חייו קורא עדיין את ההוראות. אנחנו תמיד גם במעמד של ׳לפני׳.
פעם הוא דיבר עימי על שלמרות ריבוי הישיבות, חסרות אצלנו ישיבות עם לימוד עיוני עמוק לשמה, וש״אם תפתח ישיבה כזאת אסייע ואשלח אליך תלמידים״. אדגיש שלא זכיתי להימנות בין תלמידיו, אבל התורה בערה בו כאחריות לאומית, והוא שמח לסייע לכל מי שייתן לה יד. הוא התפלא על כך שיש שלא רואים בלימוד עצמו עשייה ממשית.
הספר הראשון שלי (על כתובות) יצא בשנת תשס״ב. מכיון שזכיתי להדרכה שלו בצעירותי, ביקשתי ממנו הסכמה. הוא נדהם מהרעיון ושלל על המקום, אמר שהסכמות זה עניין לגדולי הדור. ״תבקש מר׳ אברום״ (הרב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב). בספר הבא טענתי שאולי בכובע ראש ישיבה הוא כבר יכול לכתוב הסכמה. הוא ניסה להסביר לי שזה דבר שאין לו לגביו ספק, שהוא מרגיש שזו תהיה ממש יוהרה אם אדם כמוהו יכתוב הסכמה, אבל הוא הרגיש שלא בנוח, התנצל פעמים רבות, וטען שכדאי להוציא את הספר, אלא שהוא אישית לא שייך לדרגת הסכמות, ״הסכמה יכול לתת רק ר׳ אברום״. וכך היה. אגב, זה היה שנים אחרי ההתפלגות.
תפריט
