העולם פגע בי משמע העולם חייב לי

"נמאס לי מהדרך שבה גלית מתייחסת אלי, אני מרגיש שהיא לא מעריכה ואפילו מזלזלת בכל מה שאני עושה. מתי פעם אחרונה אמרת לי מילה טובה?", פנה אליה זאביק.
"אני לא מפרגנת לך?", שאלה בפליאה גלית.
"מפרגנת? את לא רואה אותי ממטר!", התעצבן זאביק.
"זה ממש קשה וכואב להיות בקשר שבו אתה מרגיש כל כך מזולזל", פניתי אליו.
"את יודעת, אני מתעצבן וכואב לי אבל זה לא מפתיע אותי. אני רואה איזה חוסר הערכה יש לה לאבא שלה ולאחותה, אבל לי נמאס, אני לא מסכים לזלזול הזה יותר", אמר בדמעות.
"הרבה פעמים, יש מצב, שבן אדם עובר אירועי חיים שמשאירים אותו בחוויה שבה הוא מרגיש שהוא הפך להיות קורבן של החיים האלה. הוא לא מצליח להפריד בין הכאב המשמעותי והבלתי מעורער של החוויה הטראומטית שעבר לבין תחושת הקורבנות והמסכנות שמתלווה לזה. ואז מה שקורה, תחושת הקורבנות הזאת משוחזרת בכל מיני דרכים ואחת מהן היא יצירת קשרים הרסניים שמקבעים לו את תחושת הקורבנות. תחושת הקורבנות מקבלת חיזוק ככל שהבחירות שלו בחייו רעות ופוגעניות, וכך הוא מייצר בצורה לא מודעת כמובן, חיים מלאי סבל שמנציחים את מצבו הקורבני".
"אני לא מרגישה שזה המקרה שלי", אמרה בריחוק גלית.
"צודקת. זה באמת לא לגמרי המקרה שלך", השבתי.
"נכון איבדתי את אמא שלי, זה באמת לא קל אבל קיבלתי את זה יחסית בסדר, אולי באיזה מקום זה הפך אותי לילדה הרבה יותר חזקה ובוגרת", התגוננה.
"אבל רציתי להבין ממך קצת על התקופה של האבל שעברת, על כל הכאבים שליוו אותך לאורך השנים", ביקשתי.
"זה מה שאני אומרת, זה חיזק וחישל אותי, זה רק גרם לי להסתכל על החיים באופטימיות", ענתה גלית בחיוך.
"זה בדיוק מה שמצריך טיפול. אגיד את זה עם המון זהירות ועדינות, הרי אי אפשר לא לשים את האמת על השולחן על מנת להצליח באמת להתמודד", הודעתי.
"אני לא מבינה מה הבעיה, אני מרגישה שהכל בסדר אצלי", התנגדה גלית.
"אובדן הקשר עם אמא שלך בגיל כל כך צעיר ובפתאומיות כזו היה אובדן קשה מאוד עם כאב עצום ובלתי נסבל. כשהנפש נתקלת בכאב נפשי חזק מדי שהיא לא מסוגלת לשאת אותו, אז המנגנון מנתק את תחושת הכאב מתוך מקום בריא והישרדותי. היית חייבת לעשות את זה, פעולת הצלה של הנפש. הבעיה, כשאנחנו לא מטפלים אז המקום הזה משתמר ומתקבע והבעיה במנגנון הזה היא שנוצר נתק מאוד גדול בין המצב הקשה שחווית לבין התודעה שאת מסתובבת איתה. הנפש לא קיבלה רשות להרגיש את הכאב ולהתאבל על האובדן ולא נוצרה אפשרות לריפוי טבעי עם החלמה של המקום הפצוע, וככל שעבר יותר זמן, כמו כל פצע שלא מטופל, זה החריף וכך גם הפער הלך העמיק והתרחב בין המקום הנפשי שלך לתודעה. בתודעה, את לא מסתובבת עם הבנה שאת מרגישה קורבן, אבל הנפש מרגישה את זה ובתת מודע שלך מוצפת תחושת קורבנות איומה. זה בדיוק מה שמוביל לנזק העצום שמתרחש מאחורי תחושת הקורבנות הזו".
"מה הנזק?", שאלה.
"הקורבן, המסכן, מרגיש סוג של אישור מאוד חזק להתנהג בצורה לא מוסרית".
"למה?", שאלה.
"כי אם העולם היה כלפיי כל כך רע ופגע בי, העולם חייב לי! יש לי אישור לעשות דברים שלשאר האנשים בחברה אין לגיטימציה לעשות. אבל אצלך תחושת הקורבנות הייתה מוסוות, כי בנוסף לזה שאת לא הסתובבת עם תודעה של קורבן, היתה לך תדמית חיצונית ששמרת עליה חזק כי הרגשת שאם התדמית שלך תתפרק תאלצי לחזור ולפגוש את המקום המרוסק של האובדן הגדול שלך, זה על החיים ועל המוות. חיצונית שמרת על תדמית של אישה חזקה, ערכית, אחת שמתקתקת את החיים האלה וזה איפשר לשמר את המקום של המסכנות שאת לא יכולה לוותר עליו, כי איך תוותרי על המנגנון שהציל אותך כשהיית בת 12? אבל היום את לא צריכה יותר את המנגנון הזה שהפך להיות נוקשה ולא רלוונטי. המנגנונים ההישרדותיים שאימצת במהלך השנים מונעים מהנפש שלך להתפתח ונשארת תקועה אי שם בגיל 12 מבחינת יכולת ההתמודדות הנפשית. אם תמשיכי לתחזק את הפער הזה, הוא ימשיך לגדול ולהתעצם עד שבסוף תרסקי את החיים שלך בדרך זו או אחרת כי הנפש לא באמת יכולה להחזיק בכזה פער לנצח, והיא לא תוותר ותניח לך. בסוף, יש חוקיות לבריאה ואם לא נלמד לחיות את חיינו לפיה, נאלץ להתמודד עם מחלות והרס עצמי עצום.
חנה דיין – טיפול זוגי ופרטני לנשים במשברי חיים
ברוח הפסיכולוגיה היהודית
קליניקה פרטית במרכז
מטפלת ומייעצת גם בזום ובטלפון
מייל: hanna.tipul@gmail.com
טלפון: 054-4480705
לכל המאמרים : www.hannad.co.il