עם הדלקת נרות השבת האחרונה נחת עלי הפחד. ככה, משום מקום. כמו מכר ותיק שאף אחד לא באמת התגעגע אליו, הגיע עד אלי והתחיל ללחוש לי סיפורים. הפעם, כך לחש לאוזניי ״אולי כבר לא תהיה לך אהבה״. ידעתי שזה שקר, כמובן, אבל אם יש משהו שאין בפחד – זה הגיון. שהרי אם היה בו – יכולנו לדבר איתו, לנהל איתו שיח, לספר שהכל בסוף יסתדר. אולי לצחוק שהוא טמבל ולבקש, במטותא, שיסתלק. אבל איך אביתר שר? זה כמו לדבר עם נמר בדיבורים של אמת. הוא לא יקשיב. האמת לא באמת מעניינת אותו. ההגיון, מול הפחד, לרוב יפסיד.
ואין אדם שלא פגש ברגע הזה, שהתהום נפערת לפניו, ומספרת לו שקרים. שהוא יכשל. שלא יצליח. שמישהו מאוהביו יעזוב את העולם בתאונת דרכים. או-הו, לפחד יש יותר מלבושים ממני, ואני חובבת זארה מהידועות שישנן. וקל להאמין לו, זו האמת. קל להאמין לייאוש. להאמין שאני כלי שלא יתקון. קל לשכוח שחיים הם לא רצף ארוך של אושר, או סבל, אלא אוסף של רגעים קטנים והשאלה היחידה היא על מה נבחר לשים את זכוכית המגדלת כשמניחים את הראש על הכרית, או כשמתעוררים בבוקר, באיזה מהרגעים אנחנו מתמקדים.
וזה לא פשוט. פעם שמעתי את אבא מסביר למישהי שהגיעה לייעוץ ״הכל איתך בסדר, אין לך מה לדאוג. אבל יש על מה לעבוד ואין קיצורי דרך״. לא הדחקתי את הפחד בשבת הזו. אי אפשר היה. הוא כל הזמן ישב שם, נושף מילים לאזני, אבל סרבתי לדבר איתו. או אליו. ולרגעים, כשהארכתי בשיר השירים, כשהבטתי במראה ואהבתי את מה שנגלה לפני, או כשניהלתי מלחמת כריות סוערת עם עולל עטור תלתלי זהב, זה הצליח, והוא עזב. גם אם בפרקי זמן אחרים הוא שב לתת את סצנת חייו.
ימימה זצ״ל, לימדה שאי אפשר לומר לאדם הפוחד ״לא יקרה כלום״, הרי הוא פוחד. וכנראה יש סיבה. אבל הדרך להתגבר היא להתמלא ממקומות אחרים. מהלב. מהרגש. מפניה פשוטה לבורא, כי אם פחד לא מדבר בשפת ההגיון, צריך להשיב לו בשפה שמעבר. העולם לא מפחיד כפי שנדמה לנו. המציאות לא חסרת תקנה כמו שאנחנו נוטים לפעמים לחשוב, אבל לא לבטל אותו, לא לומר ״די מאמא, הכל בסדר״. כמו ילד שבוכה על אוזניים כאובות והרופא מבטל אותו כי הוא לא רואה דבר. למלא את התהום מכיוון אחר. מחלום, משיר יקר, מרגע שהרגשת נאהב באמת. וכאילו הפכנו לרגע די.ג׳יי במערכת של הלב, להחליש מעט את הפחד ולהגביר את הטוב, לתת לו לחמוק לתוכנו, מלטף ומחמם בחיבוק קרוב.
תפריט
